על החפץ חיים

חסיד אחד שמע על החפץ חיים והחליט לנסוע אליו לזכות ולהסתופף במחיצתו. נסע והגיע לרכבת ושם במקרה התיישב לא פחות ולא יותר אל מול ה'חפץ לחיים' בכבודו ובעצמו, החסיד שלנו לא הכירו ושאל אם הוא נוסע אל עיירתו של 'החפץ חיים' וכשנענה בחיוב התחיל החסיד שלנו לשבח ולקלס את החפץ חיים.

אולם 'החפץ חיים' ביטל אותו וטען שאין כל ממש במחמאות שהוא מעטיר ל - 'חפץ חיים' . חמתו של החסיד בערה והוא סטר בחוזקה על פניו של 'החפץ חיים' על שהעליב את 'החפץ חיים' . כשהגיעו לעיירה הלך החסיד למלון ולקראת ערב התקין עצמו ובא לבית המדרש בו מתפלל 'החפץ חיים' וכשנכנס קפא על מקומו כשנוכח שזה שסטר לו בפניו הוא הוא 'החפץ חיים' בכבודו ובעצמו.

ניגש אליו נישק את ידו ובהכנעה גמורה ביקש רחמים וסליחה.

הביט בו 'החפץ חיים' ואמר: אני הוא האשם, שהוצאתי לשון הרע על עצמי ולכן הייתה מגיעה לי המכה שסטרת בפני.

עד כדי כך חמורה הוצאת לשון הרע שהיא אסורה בכל מצב.