על עולמו של מספר הסיפורים החרש בשפת הסימנים. פרק ראשון.

עולמו של המספר החרש בשפת הסימנים, על הסיפור ועל המרכיבים הסובבים אותו: מאת: יהודה עצבה

מבוא:

אחת הבעיות הגדולות שלנו כמספרי סיפורים או כמי שרוצים לעסוק במלאכת היגוד הסיפור היא שאיבדנו כמעט הכל. למה אני מתכוון? אני מתכוון לכל. בעצם, נשארנו למעשה רק עם הקול. כמעט ואין לנו שפת גוף. ואם יש לנו שפת גוף אנחנו מודעים אליה, מנסים למקצע אותה, להתאים אותה לסיפור. אין בנו שפת גוף טבעית, זורמת חמה, משכרת משכנעת, כובשת. שפת גוף הנובעת מבפנים. לא מהמקום שחושבים שהיא אמורה לבוא לידי ביטוי, אלא מהמקום בו היא צריכה לנבוע ללא כל עכבות. הבעות הפנים שלנו אינן משקפות את הרגשות האמיתיים שלנו. למדנו לעטות על עצמנו מסכה. אנו מדחיקים את הרגשות האמיתיים שלנו, הפסקנו לצחוק בפראות, אין זה נאה להיראות עצובים, להזיל דמעה ואפילו להביע גילויי שמחה מופרזים יש בהם כדי לפגוע בתדמית "התרבותית" שלנו. כעס ורוגז הן בתחום התכונות השליליות תכונות שלמדנו עם הדורות להצניע אותן.

אני לא צריך לומר לכם כמספרי סיפורים אוהבי אדם כמה אנחנו מתרגשים כשאנחנו פוגשים מספר סיפורים עממי הכובש אותנו בפרצי הרגשות שהוא מביע בסיפור. מספר טבעי זה לא למד בשום סדנה למספרי סיפורים וקרוב לודאי שאם היינו מאלצים אותו להיכנס לסדנה כזו היה מאבד את כל החיוניות הטבעית שבו.

אינני יודע אם ראיתם פעם פועלי בניין בארוחת הבוקר שלהם. אוכלים כיכר לחם לבנה עם זיתים וגבינה ועגבנייה והם נהנים, אין להם שום עכבות כאשר הם אוכלים, העולם כולו אוכל איתם. אין הם עסוקים בשום דבר אחר. מלבד האוכל. כאשר ההודי מברך מישהו לשלום בברכת ה namaste  הרי הוא מצמיד את שתי כפות ידיו זו לזו ובהשתחוויה קלה הוא מרכז את כל מבטו, גופו והוויתו אל מול האדם העומד מולו. ברכת השלום שלו היא אמיתית, שלמה ובאה מבפנים, שום דבר אינו קיים באותו רגע מלבד ברכת השלום שלו.

לפני שנים רבות עסקתי בקולנוע והערצתי את פליני ופעם צפיתי בראיון עמו והעיתונאי שאל אותו מאיפוא בא לך כל היידע הזה היכולת לספר סיפורים בשפה הקולנועית הזאת. אני לתומי חשבתי שפליני הגדול יתחיל להביא את רשימת האוניברסיטאות לקולנוע שלמד ורשימות הקורסים והסדנאות אבל הוא השיב בארבע מילים לשאלה החכמה הזאת it is from the cosmos.

וגם אנחנו כולנו יודעים שלמעשה הסדנה האמיתית שלנו הם מהלך חיינו, האנשים שאנחנו נפגשים איתם, החוויות הסיפוריות העוברות עלינו ואלה שאנחנו מצליחים להעביר לאחרים.

חשוב להדגיש כבר בפתח הדברים שמלאכת היגוד הסיפורים היא מגוונת מאוד ומושפעת ממרכיבים רבים ושונים אבל ככל שהיו מגוונים הם חייבים לגעת בשלושת מרכיבי המשולש המקודש: הדתי מאגי:  המספר – הסיפור – והקהל.

אינה דומה הקראת סיפור לאותו סיפור המסופר בעל פה. אותה יצירה המסופרת בצורה חופשית וספונטנית לפני הקהל תוך שמירה על מסגרת עלילת הסיפור המקורית. , תהא שונה לחלוטין מאותה יצירה המגבילה עצמה לטכסט הכתוב. אם ניקח לדוגמה את אגדת הילדים שלגיה ושבעת הגמדים ונקרא אותה מתוך ספר, נהיה כאותו אסיר שהניחו אזיקים על ידיו והגבילו את תנועות ידיו לאותו מרחב שמאפשרים לו האזיקים בלבד קרי הטכס הסיפורי וסגנון הסיפור של כותבו. באותו רגע שנשחרר את האסיר מן האזיקים הוא ייתן דרור לעצמו ממש כאותו מספר שנשחרר אותו מן הטכסט הכתוב.

המשותף לכל הטכניקות הללו הוא ששפתו של מספר הסיפור היא שפה המאפשרת במקרה הטוב להפעיל את דמיונו של השומע ולהביאו לאותם מחוזות שעלילת הסיפור מתרחשת.

שימו לב, דמיונו של השומע. נכון שבאירוע הסיפורי משתתפים שאר החושים שלנו ומשפיעים על תחושותינו. חושים על תחושות ורק אז מופעל הדמיון. ככל שהתחושות יהיו חזקות יותר כך נהיה מושפעים יותר מן הסיפור והשפעתו של המספר עלינו תהיה גם היא חזקה יותר.

 הסיפור בשפת הסימנים: 

כאשר מספר סיפורים יספר את הסיפור בשפת הסימנים, הסיפור יהיה חי לנגד עינינו אנו נראה את הדברים, עלילת הסיפור תתרחש חיה ונושמת לנגד עינינו. אנו נראה את שלגיה, את הגמדים ואת ביתם. נחוש יחד עמה בפחד מן האם החורגת. נצפה בחרדה במכשפה המגישה את התפוח המורעל לשלגיה ונשמח כשנראה את הנסיך מגיע על סוסו ומציל את שלגיה. אף שהעלילה מוכרת ואולי מאחר והעלילה מוכרת חווית הסיפור מקבלת גבהים חדשים בשפת הסימנים.

בניגוד לכל הדוגמאות האחרות שהבאנו קודם לכן ואשר ייחסנו אותן למספר השומע המביא את הסיפור בקולו על מנת שהקהל יאזין לסיפורו הרי במופע רואים סיפור הקהל בא לראות את הסיפור והקהל אכן ראוה את הסיפור. המספר החרש מצליח להחיות לנגד עינינו את הסיפור להביא את הדמיות כמות שהן בסיפור, אנו רואים את שלגייה, את הגמדים, את המכשפה, את הבית הקטון של הגמדים ואפילו את הנסיך על הסוס הלבן המציל את שלגייה.

אכן הסיפור מלא חיים וכובש בזכות השפה שהיא שפת הסימנים היונקת את כוחה משפת הגוף והבעות הפנים. יש בה הקול חוץ מהקול.

האומנם?

וכאן נכנסת למשולש הקדוש שהזכרנו קודם צלע נוספת – המתורגמן. אם עד עתה אנו מדברים בדרך כלל על מספר סיפור וקהל הרי עתה בלי המתורגמן הסיפור יהיה חייב להישאר רק בעולם השבי של דוברי אותה שפה. קרי הנוסחה של מספר סיפור וקהל טובה תמיד לדוברי אותה שפה אבל ברגע שישנם דוברי שפה אחרת העניין משתבש אלא אם כן דוברי אותה השפה הם דוברי שפת הסימנים שכאן יכולות שתי השפות למצוא לעצמן מרחב מחייה בתהליך הסיפור מבלי לדחוק האחת את השנייה.

אני בא מעולם הרדיו מעולמם של תסכיתי הרדיו. שפת הגוף ברדיו אינה נראית. לעזרתו קולו של השחקן המספר באים האפקטים הקוליים ומסייעים לעלילת הסיפור להתרחש בדמיונם של המאזינים. על כל פנים למען האמת הרדיו היא מדיה שנשענת בעיקר על קולו של האדם.

כל אלה לא הבאתי עד כה אלא על מנת להמחיש ולהדגיש ששפת הסימנים מחזירה אותנו אל הימים הקמאיים הראשונים ההם כאשר בני האדם דברו ביניהם בשפת סימנים עשירה.

למען האמת גם אנחנו השומעים מניעים את ידינו, את גופנו אלא שאנו עושים זאת במידה מוגבלת. " אין זה יפה להעוות פנים כשאנחנו רוצים לומר על משהו שהוא " גועל נפש" או כדי לבטא שמחה לא בהכרח פנינו קורנות משמחה באותו רגע. כמה יפה ומרתק לראות בני אדם עומדים לפני שמתחילים מכות. איזו הבעות פנים משכנעות שהם מבצעים. עדיין נשאר בנו היסוד, בואו נטפח אותו. יש לנו מורים נפלאים אלו הם אחינו החרשים. שבט מיעוט החי בתוכנו שיש לו תרבות, זהות וגאווה חרשית. יש בו עולם שלם שאין אנו יודעים עליו כמעט מאומה.

רבים מאיתנו השומעים חיים עדיין בבורות תהומית כלפי קהילת החרשים החיה בתוכנו. אין אנו מכירים את סיפורו של השכן שלנו, אין אנו מקשיבים לסיפורו ואיןן אנו מספרים לו את סיפורינו והגיע הזמן להפגש ולספר האחד לשני על עצמנו, לספר ובעיקר להקשיב לאחר לשונה החי בתוכנו, נראה לי שחלילה שכחנו כיצד עושים זאת.

עד כאן החלק הראשון בסדרת כתבות.