הזמן: תחילת שנות ה-70. הימים ימי מלחמת ההתשה בחזית עם המצרים אך מלחמה זו מתרחשת גם בבקעת הירדן. כאן האזור מכונה "ארץ המרדפים" והתקופה היא "תקופת המירדפים". בתקופה זו נכתב ע"י ירון לונדון והולחן ע"י נחום היימן השיר המפורסם "מרדף" הידוע בביצועה של חווה אלברשטיין. בתקופה זו אני משרת כטייס צעיר בטייסת מסוקים ובשעות הצהריים המוקדמות של יום בחודש יוני אני מוזנק מאזור המרכז לבקעת הירדן כדי להקפיץ את אלוף הפיקוד לבקעה כדי לפקד על היחידות המשתתפות באחד מהמרדפים האינסופיים אחר מחבלים שחדרו מירדן והתגלו ע"י הגששים של חטיבת הבקעה. תוך דקות אני במסוק ומיד מגיע האלוף בנסיעה מהירה עד לרחבת המסוקים. האלוף נקשר במהירות בכיסאו ואנו ממריאים מזרחה. הטיסה לאזור אורכת כ-30 דקות ובזמן זה קולחת שיחה ביני לבין הנוסעים כשעיקר השיחה מתבצעת ביני לבין האלוף. יש לספר כי בשעות הארוכות בו שוהים האח"מים (ר"ת למשפט "אישיות חשובה מאד" והכוונה לשועי המדינה המוטסים תדיר ע"י מסוקי חיל האוויר) שיחות כאלו בין צוות האוויר לנוסעים הוא דבר יומיומי ושיגרתי. כאן ברצוני לשים אתנחתה קלה לסיפור ולספר כי אשתי הייתה ביום זה בחודש השביעי להריונה עם בננו הראשון. בימים ההם לא ידוע היה מין היילוד טרם הלידה. ואנו, אשתי ואני התלבטנו רבות איזה שם יינתן לבן או לבת שייוולדו. ובחזרה לסיפור: אלוף הפיקוד שעד כה לא זוהה בסיפור היה האלוף רחבעם זאבי הלא הוא "גנדי". כיוון שכך וכיוון שגנדי הוא גם אלוף בנתינת שמות מיוחדים (מבין שמות ילדיו אנו מכירים בעיקר את יפתח/פלמ"ח ומצדה)הרהבתי עוז בנפשי וביקשתיו לתת שם לבני או בתי הבכורים. בקשתי זו ניתנה מעט לפני הגיענו לאזור המרדף וכשהתחלתי בתהליך ההנמכה אל הכוח שחיכה לאלוף אמר לי גנדי לנחות רחוק מעט מהכוח כדי שיוכל להקדיש לנושא דקה או שתיים. ושם שאלני לשמי המלא ולשם אשתי. הוציא נייר ועפרון והחל משרבט כל מיני מילים ואז אמר די בלצון: שמך צבי ושם אשתך ליאורה אז אם יהיה בן ייקרא שמו "בצל" כלומר בן צבי ליאורה. אם תהיה זו בת תיקרא "צילה" כלומר "צבי ליאורה ההורים". וכשביקשתי ממנו קצת רצינות בבחירת השם אמר כי לדעתו כיוון שזה בן ראשון לצבי ייקרא עופר אך גם עומר הוא שם יפה. ואם בת תהיה זו עופרה ייקרא שמה בישראל. ואמנם, כשסיפרתי בערב לאשתי מעוללות היום שעבר התברר כי כמוני, אהבה את "עומר" וזהו שמו של בננו הגדול שהיום הוא כבר אב לבן משלו.
אך זה לא סוף הסיפור. כשלוש שנים מאוחר יותר וליאורה נושאת ברחמה את בננו השני. הימים ימי אחרי מלחמת יום הכיפורים בו שכלה משפחתנו את אחי שמריהו שנפל בכיבוש החרמון כשהוא משמש כמפקד סיירת גולני. והנה אני שוב במשימת הקפצת בכירים במסוק ואחד מנוסעי הוא שוב האלוף גנדי שנשלח צפונה לשם ביצוע אחד מתחקירי המלחמה ההיא. המסוק היה גדול יותר והצטופפו בו כ-10 נוסעים ובשלב מסויים של הטיסה, תקלה טכנית אילצה אותי לנחות בחירום בשטח הגדה המערבית ליד שכם. במכשיר הקשר קיבלתי הודעה כי מסוק חילופי יוזנק מיד כדי שנוכל להמשיך במשימה. בשעת ההמתנה שארכה למעלה משעה ניגשתי שוב אל גנדי וביקשתיו בפעם נוספת לבחור שם לבננו השני. הפעם לא נזקק למחשבה ארוכה והציע את השם "שמר" או "שמיר" ע"ש אחינו שנפל במלחמה. ואמנם בננו שנולד בפברואר 1974 נקרא "שמר" ובן אחותי שנולד שנה מאוחר יותר קיבל את השם "שמיר". שמר גר כיום במשק הורי בתל עדשים והוא עם אשתו מגדלים את נכדינו בבית בו נולדתי.
וכך, בפרספקטיבה היסטורית, מעניין לראות איך נסגרים מעגלים במציאות חיינו במדינה.