|
מוסלמית צעירה יפיפייה, בעשרת חודשי נישואיה, כל צהריים אוכלת אצל חמתה שורבה. (מרק עם אורז) הצעירה מואסת במאכל התמידי שנכפה עליה, ומחליטה להיענות לחיזוריו ולהתמסר לצורף היהודי, בתקווה כי אצלו תזכה בנתח בשר צלוי ומהביל, שנפשה כמהה לטעמו.
הצעירה מתאפרת, מתבסמת, מכסה את גופה בבגד מסורתי קל כי חושקת היום ליהנות מהיהודי ומהבשר הצלוי שיאכילה בידיו העדינות.
כל הדרך מביתה ועד לחנותו של הצורף, מדמיינת את מגע גופה בגופו של הסוחר ובעיקר את נתח הבשר הצלוי והעסיסי, כאשר ארומת תבליניו מטריפים את חושיה ומאיצים את צעדיה.
הכלה מגיעה במהירות לחנותו של הצורף והיא מתאכזבת שהוא לא נמצה שם ולא קיבל את פניה מייד. יושבת על כיסא בפנים החנות ומצפה לו בכיליון עיניים,כי הרעב והתשוקה בוערים בקרבה. כאשר בושש לבוא, קצרה רוחה וחושבת להציץ בצֶדָה שעל השולחן ולשאוב לקרבה את ריח הבשר. פותחת את הסל, ורואה שם מכתב. הסקרנות משתלטת עליה, והיא פורסת אותו וקוראת:
יקירי האהוב חְסְקֶל!
מפאת היותך משָלְשֶל,
בשלתי לך שורבה עם הֶל
אוהבת אותך בטירוף, רָשֵל.
הצעירה נתקפת בעצב. ובצר לה, לוקחת מהשולחן פיסת ניר ועט וכותבת:
מהשורבה ברחתי,
בשר צלוי בקשתי.
בשר צלוי לא הסגתי,
לחזור לביתי העדפתי.
החרוזים בשפת האם ערבית עיראקית:
מְנְל שוֹרְבָה הָארְבַה
לָחְם מְשְוִי טָאלְבַה
לחם משוי מָחְצַלִי
ארוּחְ לְבֵיתִי אָחְסַלִי
|