|
כיוון שהקורונה סגרה את השערים לעולם הגדול, אני מרבה לצפות בערוץ הטיולים. שם השמיים פתוחים, אין קורונה, ואם רוצים מגיעים עד לקצה תבל. אין צורך בכרטיס, לבזבז שעות בשדות תעופה. כהרף עיין אני יכולה לעבור מארץ לארץ ללא כל מאמץ.
לאחרונה ראיתי שני סרטים בערוץ הטיולים על בודפסט. בשניהם מאוד נהניתי. בסרט השני פתאום הציפו אותי געגועים חזקים.
מדריכת טיולים ישראלית טיילה ברחובות בודפסט, ותוך כדי הליכה תיארה מה רואות עיניה. הרגשתי כאילו אני מתלווה אליה לרחובות שהיו פעם הבית שלי.
אני גרתי בלב בודפסט ברובע היהודי. בפעם הראשונה חזרתי לשם אחרי גיל ארבעים.
לא הייתי לא ברומא, לא בפריס, לא בלונדון, אבל...הייתי הרבה בבודפסט.
ביקרת פעמיים עם חברות, פעם אחת עם הבן שלי, פעם בטיול שורשים עם הילדים והנכדים....והרבה פעמים לבד.
כיוון שאני הייתי ילדה מאוד קטנה בזמן השואה, מהתקופה הזאת לא זכור לי דבר. לאחותי שהייתה מבוגרת ממני בשתים עשרה שנים נשארו זיכרונות קשים מהעיר. היא סרבה בתוקף לבקר בבודפסט עד יום מותה.
עזבתי את העיר בגיל עשר והספקתי ללמוד שם ארבע שנים בבית ספר. בכול הביקורים בבודפסט הרגשתי כאילו חזרתי הביתה. ביחוד אהבתי לשמוע ולדבר בשפת אימי.
כבר בתור ילדה צעירה הסתובבתי הרבה לבד ברחובות בודפסט. לבית ספר, למועדון היהודי, לביקורי חברות ודודה אחות אמי, ולגן הציבורי שהיה בקרבת הבית שלי. לכן יש לי מהעיר זיכרונות רבים.
יש לי חברה הגרה בלב בודפסט. גם אותה ביקרתי הרבה. כיוון שהייתי מגיעה תמיד לביקור באופן פרטי, ולא בטיול מאורגן, הזמן עמד לרשותי.
בחרתי להיות במקומות שאהבתי. לטייל לאורך הרחובות והשדרות היפים, לשבת בבתי קפה, לטייל לאורך הדנובה, לבקר במרחצאות המרפא המרובות בעיר, ולחוות את המולת העיר הסואנת היפיפייה.
אחרי הקורונה אחזור אליך שנית, עיר אהובה.
|