האושפיזין והתקרובת

נכתב על ידי: דינה דנון-דאבוש

בבית אצלנו למדו מאברהם אבינו הכנסת אורחים מהי. כשהגיעו אלינו אורחים, הורי חשו כמו שמגיעים מלאכים שלא מהעולם הזה, כמו שמגיעים כהנים שעזבו את עבודת הקודש כדי לבקר אותנו. כמו שמגיעים אלינו האנשים המכובדים והחשובים בעולם. נעלה את אורחינו על ראש שמחתנו. כשהגיעו אלינו אורחים, הורי הגישו להם גם את מה שאין, מה שאומר שנעשה מאמץ עילאי להגיש תקרובת עשירה, משובחת ומושקעת, כדי שהאורחים יחושו בכבוד הגדול שנפל בחלקם של הורי המארחים על שכיבדו אותם בביקור.

האירוח כלל גם הוראות התנהגות ברורות לדרך ארץ, לנו הילדים: איסור לגעת בתקרובת, כדי לא להביך את האורחים "כשהאורחים ילכו, תוכלו לקחת מה שאתם רוצים". בדרך כלל נשאר הרבה כיבוד, כי גם האורחים נהגו בנימוס ואכלו רק כזית וגם זאת רק אחרי הפצרות רבות של המארחים: "קולו, קולו, וראש אמכם, וראש בוכם" "איכלו, איכלו, בחיי אמכם, בחיי אביכם", התחננו הורי. ממש השבעות ומסע לחצים. ללא טקס השיכנועים, האורחים לא טעמו דבר.
והנה רוני, גיסי וחבר מהמעברה, אירגנו נשף מפואר באולם האירועים במעברה. רוני מאד אהב אותי כילדה קטנה ולקח אותי לנשף. היו שם צעירות וצעירי המעברה, יפים ולבושים במיטב מחלצותיהם שהביאו עמם מהגולה.  התזמורת הנפלאה ניגנה מוסיקה לריקודים של הלהיטים הרומנטיים והמשתפכים המודרניים של שנות החמישים. הלהיטים הושרו באיטלקית, באנגלית ובעברית. הצלילים נעמו מאד לאוזני. גולת הכותרת של הנשף היה הכיבוד שנראה היה לי כיד המלך, בהשוואה לצנע בבתים.

אני זוכרת בעיקר את הכריכים הקטנים של הלחם הלבן עם פרוסות הנקניק. כל הערב לא העזתי לגעת בכלום, לא בכריכים ולא בשום כיבוד אחר. כמו שלמדתי בבית. הרעב הציק לי. בסוף הערב כשאחרוני המבלים עזבו, גיסי הושיט לי את המגש בו נשארו מספר כריכים שנפשי יצאה אליהם כל הערב. סירבתי לקחת. צריך להתחנן אלי יותר, כמו שהורי מתחננים בפני האורחים שלנו. רוני הפציר בי שאקח ואמר שזה בסדר כי זה נשאר ואין כבר מי שיאכל את זה. אבל אני עשיתי תנועת סירוב עם הכתף והראש. אוי, כמה רציתי לקחת. רוני הלך עם המגש העגול ממתכת והניח אותו בפינה. הרגשתי שעשיתי טעות.

אני רעבה, למה לא לקחתי? בטח הורי לא התכוונו שאקח כה רחוק את דרך הארץ שלימדו אותי. הרעב שלי התגבר וכל הזמן פזלתי לעבר המגש והכריכים הקטנים עם הכתם הורוד באמצע. נשארנו שם עוד זמן רב עד שהשותפים ערכו את ההתחשבנות וניקו את המקום, בכל הזמן הזה לא היה לי האומץ לקחת לבד מהכריכים והתביישתי לבקש אחרי שסירבתי. זה היה הנשף הראשון והאחרון. לא היו יותר נשפים. ולי... לא היתה הזדמנות שניה לאכול מהכריכים שנראו לי כמעדן.

 


 
הכנת מאפי בצק עלים בימינו
© כל הזכויות שמורות
ה' אלול, תשע"ב. 23.8.12


12. לכידות חברתית
מאת: בעז דאבוש 15/09/2012
סיפור יפה שמזכיר שאפשר גם אחרת, נראה שההתנהגות הזו של העדיפות לאורחים יצרה קירבה עם יותר אנשים בניגוד לניכור של היום.
11. מקסים
מאת: רנית 27/08/2012
דודה, הדבר הראשון שעלה לי מהסיפור שלך הוא סיפור ה"סיגר" שלי... כתוב בצורה מאוד יפה, מצפה לעוד.
10. לא לגעת זה לאורחים
מאת: רבקה אביב 29/08/2012
דינה, דינה, דינה היקרה הסיפור שלך מדהים מדהים ואני מתחברת ואוהבת מאוד את סיפוריך וכמו שאמרתי לך לא פעם ולא פעמיים שסיפור שלך משפחה ספרדית וסיפור שלי משפחה אשכנזית שזורים זה בזה ללא שום הבדל, מעברה במחנה ישראל, "רכבת" מבנים-בקרית שמונה, עולים חדשים כל הסיפורים זהים.עד היום אני נזכרת בכל אירוח התבקשנו אחי ואני לא לגעת בכלום כי זה לאורחים אבל את היית מחונכת ומנומסת, אחי ואני לא כל כך כי עשינו דווקא וכן "גנבנו מעט מהמטעמים של האורחים. הבטחתי לעצמי שאצלי בבית קודם כל האורחים החשובים יהיו בני ביתי והמטעמים הכי הכי יהיו לבני ביתי.דינה כל הכבוד ותודה רבה על סיפורייך המדהימים והמקסימים שמחזירים אותי אישית לקלטת ילדות אישית.היי ברוכה.
9. מציאות אחרת
מאת: קובי עמית 26/08/2012
דינה בדמיונה העשיר, השכילה להחזיר אותנו בזמן לעבר מציאות אחרת שרק חלק מאיתנו הכיר באותה התקופה. היכולת לדחיית סיפוקים בגיל צעיר אינו עניין של מה בכך. סיפור אמיתי המסופר בעניין ובכשרון רב.
8. כריכים של זהב
מאת: אורית 26/08/2012
סיפור קטן ומקסים, נראה שהזכרון חי אצלך גם כיום. המשיכי וכיתבי דינה. נשיקות אורית
7. מקסים
מאת: רלי 26/08/2012
דינה, בשפתך היפה ובכשרון הסיפור, ספרת סיפור יפה ומעניין כתמיד. נספר לבנות...
6. זיגי, אני אדאג לקפה.
מאת: דינה דנון דאבוש 26/08/2012
תמיד ידעתי שיש לי על מי לסמוך. בבקשה רק לא כריכים עם נקניק...
5. זיגי, אני אדאג לקפה.
מאת: דינה דנון דאבוש 26/08/2012
תמיד ידעתי שיש לי על מי לסמוך. רק בבקשה לא כריכים עם נקניק...
4. מעכשיו אני אדאג לך לכריכים
מאת: זיגי 26/08/2012
חלפו ימי הצנע, ימי שלא היה שם, לא מבין את המשמעויות של להתאפק, ואפילו אם כבר אפשר. דינה שפתך שפת מרגליות, עלי והצליחי ואל תחדלי מלכתוב. יש לך את זה. זיגי
3. אירוע מכונן
מאת: דינה דנון דאבוש 26/08/2012
כמו שכתב אבי, האירוע אינו טראומתי אלא דווקא מכונן. לא בכדי הדורות ההם, דור הורי והדור אליו אני משתייכת, יש להם את היכולת לרסן את היצר, לדחות סיפוקים מיידיים, לא להכנע לפיתויים על חשבון דרך ארץ, לא להיות חומריים כל כך, אלא לתת מקום גם לערכים. אני סבורה שהחוסן הנפשי שלנו נובע מכך שהורינו לימדו אותנו במבחנים והכל כדי שנוכל להתמודד אחר כך עם העולם החיצוני, מחוץ לחממה בבית. אני מוקירה להורי טובה על החינוך שהם העניקו לי. הכריך הוא רק סמל להתאפקות שלי, וכאדם בוגר אני מאד גאה על כך, שנשארתי רעבה במשך כמה שעות, וכדי להשביע את רעבוני, לא עשיתי משהו שלא הייתי שלמה איתו.
2. כיבוד אב ואם
מאת: אבי 24/08/2012
שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך ככתוב במשלי (פרק א' פסוק ח'). ואכן עד כמה יכול להיות המרחק בין מה שלמדנו מהורינו והרצון שלנו להפנים ובין המציאות החומרית היומית של "אני" ו"בשבילי" ו"עכשיו" .האם שווה היה לדינה להשאר רעבה? אני חושב שכן.
1. עבודה עצמית
מאת: ברכה שלו 25/08/2012
האירוע הוא טראומתי למרות שעבר זמן רב עדיין הוא בזכרון של ילדה קטנה. עתה משבגרת הכריך עדיין בזכרון.שבי ליד השולחן קחי את הכריך ואכלי אותו תלקקי את השפתיים ותגידי לעצמך שווה היה לחכות לו כל כך הרבה זמן. אפרופו בימנו היה לסיפור סוף אחר
הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|