ספר הקבצנים למנדלי מוכר ספרים

נכתב על ידי: שלום יעקב אברמוביץ

מספר: יהודה עצבה:

ספר הקבצנים.
פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ואותו היום שבעה עשר בתמוז היה.  ואני יושב לי על דוכני בעגלה עטוף בטלית ומעוטר בתפלין, מחמר כלאחר-יד אחר סוסי בשוט שבידי ומתפלל שחרית, מתכון ועוצם עיני, שלא לראות את העולם לפני בשעת תפלה.  והיא, התולדה, כלומר הטבע בלשונם, היתה באותה שעה, מעשה-שטן, נאה מאד וממשכת אותי להסתכל בפניה, והיו הרהורי לבי מנצחים זה עם זה.  יצרי הטוב אומר: "אסור – אל תסתכל"!...  וכנגדו יצרי הרע מסית ואומר: "מותר!  הסתכל ויהנה לבך, שוטה שבעולם!"  ועמד ופקח לי עין אחת.  ומיד  ( קם מן השולחן עם הספר) נגלתה עלי היפהפיה הזו בהדר כבודה – ותמונה נאה לנגד עיני:  שדות כוסמין בלבלובן, לבנות כשלג, אצל שורות שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קטניות גבוהים וירקרקים;  בקעה נאה צומחת דשאים וחורשה של אגוזים לשני צדיה, ובתוכה שוטפת בריכת מים זכים כעין הבדולח וזהרורי חמה בוקעים בהם וחופים פניהם בתורי זהב וקשקשי כסף; 
יהודי מכיון שאמר לפניו מזמור סבור שעשה כל מה שבידו, ודעתו נחה ומתישבת עליו, אני מחליק לי את זקני בנחת-רוח כאומר: רבונו של עולם! אני עשיתי את שלי ויצאתי ידי חובתי;
( מתיישב ) עכשיו אין הדבר תלוי אלא בך.  הראני חסדך, אב רחום!
 – אף סוסי העלוב כובש ראשו בקרקע ומתאנח, כאלו הוא אומר: ומספוא מה יהא עליו?" 
דומה שחטפתני השנה, לא עליכם, וישנתי באמצע תפלתי.  רואה אני והנה עגלתי טובעת בתוך אמת-המים, ובאחד מאופניה האחרונים נתונה סדנא של עגלה אחרת.
(מנדלי קופץ מן העגלה )
(קם, חווה מחדש את הזעם והמצב המכעיס)
ומיד אני קופץ ובא לשם מלא חמה.  והנה איש יהודי סבוך בטלית ותפלין מפרפר לפני תחת עגלה.  הרצועות והשוט כרוכים יחד, והוא מפרכס ומשתדל בכל כחו לצאת מן המצר. 
אני מקללו באביו, והוא – באבי ובאמי.  אני חובט את סוסו, והוא מתיר את עצמו מאסוריו ועומד וחובט את סוסי.  (מתבונן על המצב מבחוץ, המספר:)
קם בשקט: שני גבורי ישראל בטליותיהם ותפליהם עומדים בשדה זועפים ונזעמים ומזומנים להיות סוטרים אחד בלחיו של חברו...  – ופתאם נרתענו לאחורינו ושנינו בבת-אחת קוראים תוהים ומשתאים:
– אוי, ר' אלתר! ( מניף ידיים בהפתעה וכל השיחה הבאה מתנהלת בעמידה )
– אוי, אוי, ר' מנדלי!!
אלתר הוא יהודי מסורבל בבשר ומפוטם וכרסו עבה.  פניו טובעים בים של שערות צהובות ועכורות, שיש בהן כדי להספיק פאות וזקן ושפם גם לו לעצמו וגם לכמה וכמה יהודים.  בתוך ים של שערות זה עולה כמין אי חוטם רחב ועב, חתיכה הראויה להתכבד בה. – אלתר יקנה"ז איש בטלון ומוכר-ספרים הוא, מכירי מימים רבים. 
– לאן הולך יהודי? – שואל אני ובודק את אלתר.
– מאין יהודי בא?  יהודי הלואי שלא היה הולך ולא בא!...  מאותו היריד הנאה אני בא, מעיר ירמוליניץ, ימח שמה וזכרה.  (נבהל למראה הקרונות המתקרבים, קופץ על הכיסא כדי לראות יותר טוב) וקרונות של אכרים באים נגדנו, וכיון שהגיעו וראו אותנו מעוטפים בטלית ובציצית ותפלין עם רצועות בראשינו ועל ידינו – מיד הרימו את קולם, מלגלגים עלינו ואומרים:הוי, פנו מקום, יהודים מצויצים! מי יודע כמה היינו מטפלים בהוצאת העגלות, ואפשר שלא הועלנו כלום, קפוטותינו נתלכלכו בטיט וטליותינו היו מתמרטטות, שהרי באמת, מה אנו ומה כחנו? אבל בכח ידיהם של בני עשו המלאכה נעשית יפה.  הם היו דוחפים ומדחיפתם היה נכּר, שהידים ידי עשו.  אבל אנו, להבדיל, אין כחנו אלא בפה – הקול קול יעקב;
לא שהיתי הרבה ועליתי על העגלה שלי והלכתי לדרכי, אני בראש ואלתר אחרי
מתפילת היום לא נשתיירו אלא פסוקי-דרחמי ותחנונים מועטים, ולאחר אמירת אותם הפסוקים התחיל היצר-הרע מסית ואומר: "קח נא מעט יי"ש וסעד לבך!" – אי... אי! – משתמט אני ממנו ואומר: – אכילה ושתיה בשבעה עשר בתמוז תך! – אני לו: "תך!" והוא לי: "אי אי !
החמה לוהטת.  רוח לא נושבת, אויר לא מרפרף. 
ואני מוטל מפני החמה בעגלתי ואיני לבוש אלא חלוקי וטלית-קטני בלבד; כובעי החם בראשי שמוט לי לאחורי ומזיע יפה יפה.
ואדם כשהוא מזיע, כמה נפשו שוקקה וכמה היא רעבה!  אף אני צמא ורעב.  יצרי הרע מתגבר בי עוד יותר מבראשונה,
והולך ומונה לפני את כל סדרם של מאכלי בית ישראל:  בשר מצומק בדייסא, צלי קדרה, פשטידא עם עור של צואר עוף ממולא בתוכה, -כבד מרוסק בבצלים. 
בולמוס אוחזני ואני רוצה לאכול בכל אַות נפשי.  והוא בשלו:  לביבות מטוגנות, קורקבן, פרק"יות, לשון בחרדל, צנון בשומן של תרנגולים, זפק של ברבור מצומק בלפת...קם: ועד שהמאכלים האלה נקראים לפני והנה תרמילי לפני כאלו נעתק ממקומו ובא מאליו...  "לחיים, טפש! – נאום היצר-הרע בקרב לבי – אל תשתטה הרבה, שוטה שבעולם!" – ידי הולכת מאליה, פותחת את התרמיל וחוטפת את הכוס, – ואגב אני מתגנב ומביט על סביבותי.  ובאותה שעה נפגשו עיני בעיני סוסי, שהיה מתחכך בראש הכלונס של העגלה, הופך ראשו לאחוריו ומציץ עלי בפנים זעומות כאלו הוא מתרעם ואומר: בוא וראה!  זו רגלי האחרונה בצקה וכרוכה במטלית, עין אחת דולפת, צוארי פצוע, תדבק לשוני לחכי אם ידעתי טעם שבולת-שועל!  ואף על פי כן אני אוזר חלצי, מזיז עצמי בכל כחי ומתגבר כארי וזוחל והולך לעשות רצון רבוני ואיני פורק מעלי, חס ושלום, עול העבודה...  הכוס נשמטת מידי וחוזרת למקומה, ואת התרמיל הטלתי מלפני בבושת פנים, מתאנח ואומר: אכן זה הוא שמחייב את היהודי ומלמדו מוסר השכל!  נעבוד, ר' סוסי, ונסבול.  הרוח לא ישאנו!...  אדם ובהמה תושיע ה'...  .
יהודי, כיון שכבש את היצר-הרע של אכילה, את התאווה המגונה הזו, שוב אינו חושש לה
והרי עכשיו בימינו הרבה יהודים בעולם ששעור קיבתם אצלם אינו אלא כזית.  ומובטחני שלעתיד לבוא– יהיו היהודים הולכים וממעטים באכילה עד שלבסוף יקום דור חדש מחוסר קיבה לגמרי.  ואז כמלאכי-מרום יהיו היהודים על האדמה.
..אלתר שלי מתפרקד בעגלה, שוכב על גחונו וראשו סמוך על שתי זרועותיו, פניו מאדימין וחזהוּ המסובך בשׂער מגולה.  החמה מלהטת וצולה אותו כגדי מקולס בשמנוניתו, מפיקה מתוכו את כל הלחלוחית שבו והוא מזיע. – אוי ואבוי לי שראיתיו בכך!
( מתיישב )לאחר שעה קלה הגענו למקום יער ושדות ומרעה טוב.  שלחנו את "האריות" שלנו חפשי לרעות כטוב בעיניהם, ואני ואלתר ישבנו נשענים תחת העץ. ( מתיישב )
תמונה שניה: סיפורו של אלתר
מדברי אלתר למדתי שאין הדברים כפשוטם ובצרה גדולה הוא. אני מצדי לא נתעצלתי ודחקתיו ואלתר שלי נתעורר והתחיל מספר לי את צרת נפשו על פי דרכו ואמר:
– בקצור, אני בא לירמוליניץ, ליריד שם, מספר אלתר אני עומד ומתיר את חבילות סחורתי.  עומד אני בשוק ומצפה לפדיון. ו-כלום. באמת לא באתי ליריד אלא בשביל שהייתי אנוס לכך. בתי הבכירה כבר בגרה, בתולה צריכה להנשא, שומע אתה?...
ואם מעט לך צרות ישנות הרי לך חדשות: מעשה באשתי!  פתאם נמלכה וילדה זכר.  ואימתי?  קודם הפסח, מזל-טוב לך!  שומע אתה?... בקצור – הכל הבל...
 (קם, לוקח את הכסא ומניחו עבור "העד" ר' אלתר. מתחקר ו'גובה עדות')
( מצד שמאל של הכסא ) – סלח לי רבי אלתר, שאני נכנס לתוך דבריך.  למה נשאת בתולה בזקנותך שתלד לך בנים הרבה?
– מה אתה סח, ר' מנדל! – אמר אלתר תוהא ומשתומם – הרי אנוס הייתי להכניס בעלת-בית לתוך ביתי.  יהודי נושא אשה מה הוא מבקש?  לא כלום!  אין יהודי  מבקש אלא בעלת-בית יפה...
( מצד ימין של הכסא ) – ולמה, ר' אלתר – שואל אני אותו – עכרת את ביתך וגרשת את אשת נעוריך?  והיא הרי היתה בעלת-בית יפה...
– בע! – משיב אלתר בעקימת שפתים ופניו זועפים. 
( מאחורי הכסא ) – ועקרה גם-כן לא היתה אשתך הראשונה – מקפח אני את אלתר בדברים – עכשיו היא שוממה, והילדים העלובים היכן הם?  הגד אם ידעת...
– בע! – מבעבע אלתר כאלם ומנענע בידו, חופף פאתו ונאנח מעומק הלב.
( לקהל ) גדולה "בע" שהיא משמשת אצלנו היהודים בכמה וכמה לשונות ובאה במקום תשובה על כל הקושיות שבעולם.  ואותה ה"בע" האחרונה של אלתר טעמה היה כטעם מרור, ובמשמעה הכרת רשעו וחטאתו, חרטה וצדוק-הדין על מעשיו. 
אבן מעמסה היתה לו על לבו חטאתו הגדולה שחטא לאשתו הראשונה ולילדיה וכל צרה שהגיעה לו היה רואה אותה כעונש ודין שמים. צער גדול נצטערתי על שעוררתי בלב אלתר את מכאוביו הישנים.
לשונו של אלתר שהתחילה מקשקשת בפיו כמטוטלת, עמדה פתאם על ידי שנגעתי בגלגלי האורלוגין, כלומר, בתוך נשמתו פנימה.  ועכשו עלי לעשות שוב בתחבולותי, שידבר.
(מחזיר את הכסא למקומו)
  לא חסתי על טרחתי ועוררתיו עד כמה שאפשר בדברי עסק והתעורר ופתח פיו, והמטוטלת, זו לשונו, שוב התחילה מקשקשת.
מתיישב: בקצור, עומד לי אני אצל עגלתי – חוזר אלתר ומספר כלשונו – עומד אני כאן ומתבונן להיריד.   והיריד – יריד: רעש והמולה, בני אדם נחפזים ובהולים. (מונה את הרשימה ) שם רצים בנשימה אחת סרסורים, שדכנים, סמרטוטרים, סמרטוטריות, תגרניות עם סלים, יהודים עם שקים ותרמילים ויהודים דלים וריקים בלא כלום, אברכים במקלות, בעלי-בתים כרסנים (למנות פעמיים ) וכלם פניהם להבים...  אין להם פנאי, רגע בסלע.  – בקצור, לא כלום!...  דומה, עוד מעט והם מתעשרים עושר גדול...  מאד גדלה הקנאה בלבי, כשראיתי הכל מתעסקים, הכל מרויחים ומאספים ממון – ואני, גבר לא יצלח, מה אני עושה?  לא כלום!  עומד אני כגולם בחבוק ידים אצל עגלתי, שכל סחורתה המצויה בה אינה, בעונותי הרבים, אלא כמה חבילין של ציציות, של קמיעות ומיני ספרים ותחינות בוא ועסוק בה והשא את בתך לאיש!...
( מתיישב ) ואלתר מספר לי סיפור ארוך שתחילתו תקווה גדולה לשידוך אך סופו עגמת נפש שכן מיקח טעות היה אותו שידוך והשדכן הציע כלה במקום חתן.
אי! אומר אני לאלתר, מחזיק בזקנו ומושכו כמנהג יהודי. אני לדבר אחר נתכוונתי!שמעתי סוף המעשה שהיה בך בעניין השידוך בשעת היריד, ונזכרתי במעשה נפלא, שהיה לשעבר שם בבית המרחץ, וכל זמן שאני זוכר בו אני מוצא טעם. ומעשה זה ושלך אחד הוא, ואין ביניהם אלא, שבמרחץ היה המעשה בקיצור ונגמר בכי טוב. ראויים הדברים לשמעם. –אוי, כמה אתה מזיע ר' אלתר! הרתיע נא מעט, במחילת כבודך לשם. ואני אשתטח לי כנגד החמה ואספר לך.
אלתר מוחה בבית-ידו של חלוקו את הזעה מעל פניו ומוציא מחיקו מקטרתו של זכוכית-לבנה, שצורת יפהפיה עליה;  נוטל את המסמר, התלוי בצמיד שעל פיה, וגורף קנה-המקטרת הקצר, העשוי חוליות חוליות: החוליא העליונה עצם שחורה ומעוקמת, התחתונה אף היא עצם, והאמצעית, הגדולה שבהן, מעשה-עבות שזורה ומרוקמה בזגוגין דקים.  אחר כך נתן אש במקטרתו והתחיל מעשן, מסתכל כלאחר-יד בצורת היפהפיה ומשתטח מלוא קומתו תחת האילן.  ואני רוקק וגונח, מזמן גרוני לדבור ומתחיל מספר.                       

תמונה שלישית: הסיפור אודות פישקא
בבית מרחץ זה של בני העיר כסלון קבע לו מקום דירתו מנעוריו בחור אחד – פישקא שמו, והוא חגר.  הרי לך עוד בריה אחת בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא ופישקא שמה, כשאר בריות עלובות כמותו,  פישקלונים, טודרוסונים, חיימונים, יוסילונים וחצקלונים, ערומים ויחפים ובגד "ארבע-כנפות" לבד עליהם, ואתה מוצא אותם על כל פסיעה ופסיעה בכל מקום ברחובות
– לומר לפניך, שפישקא בריה נאה הוא – אי אפשר.  ראשו עליו כקערה סגלגל ומרודד, פיו רחב, שניו עקומות וכרכומיות, מגמגם בלשונו ואינו הוגה את ה"ריש" כראוי, גבו מעוקם קצת והוא חגר ברגל אחת.  הבחור פישקא כבר בגר.  מצדו היה מוכן כבר לישא אשה ולזכות את כסלון בפרי-בטן, אבל מזלו הרע גרם ושכחוהו ונעשה כמין סחורה בלה זו במסחר הספרים שלנו,  המונחת כאבן שאין לה הופכין. פישקא היה רגיל להלך יחף ובלא קפוטא אלא בכתנתו הטלואה, ובבגד "ארבע-כנפות" מזוהם ומכנסים רחבים, עשוים קמטים קמטים ותלויים כשקים.  מלאכתו היתה: הלוך וקרוא ביום הששי בחוצות כסלון: "עמדו, בעלי-בתים, ולכו לבית-המרחץ!"  בימות החמה, כשנתבשלו הירקות ובצלים נראו בארץ, קול פישקא נשמע בעיר: "בצלים, יהודים!  שומים, יהודים!"  בבית-המרחץ היה שומר המלבושים, מגיש ספל של חמין, מקפל כתונת מזוהמה, נושא גחלת ונותנה לתוך מקטרתם של הבאים למרחץ.  ובשכר כל היגיעות הללו קבל מטבע בת שתים ושלש פרוטות.
¬ובכן כשהייתי פעם אחת בכסלון וראיתי את פישקא מרחוק ברחובה של עיר, עמדתי מבולבל ומשתומם.  פישקא שלי, אני רואה, הולך צולע על ירכו, הדוּר בקפוטא חדשה, בנעלים ובפוזמקאות חדשים, כובע גדול בראשו, ועל לבו בגד "ארבע-כנפות" של בד משוקד בציצים ופרחים גדולים ואדומים ומתנצנץ.  דבר זה מהו?  מהרהר אני בלבי. 
 מחר, אם ירצה השם, אשכים ואלך, בלא נדר, למרחץ, ואשמע מה נעשה בעולם.  המרחץ – הרי הוא המקום היחידי בשביל יהודי לתהות זה על קנקנו של זה, במקום זה מתגלים לו לאדם דברים מכוסים ונסתרות הרבה. למחר באתי לבית-המרחץ.( קם מניח את ספסלו של ברל ומתיישב )
  ברל החבטן יושב לו בפרוזדור על הספסל כיון שראו אותי ברל ואיציק, עמדו ואמרו לי "ברוך-הבא!" בשמחה רבה.
ובתוך דברי שיחה שאלתי אותם על פישקא ואמרתי להם: "פישקא שלנו היכן הוא?"
– פישקא – אמר ברל, מנענע בחבילה שבידו – הע-הע!  פישקא אדם גדול הוא עתה! 
 וכך הוא המעשה בפישקא – פתח ברל ואמר: פעם אחת, כשהיינו מסיקים התנורים ביום חמישי בערב, נכנסו שלשה בני אדם בעלי כתפים וקומה, וכולם כאחד אומרים: "ערבא טבא, יהודים!  היכן פישקא?  הוציאו לנו את פישקא!..." – שמעתי ונבהלתי. 
– את פישקא אתם מבקשים? – מתחזק אני ואומר – פישקא אינו כאן בשעה זו.  ואתם אחי, אמרו נא לי, פישקא למה לכם?  רצוני לידע זאת. פתח אחד מהם ואמר: אתה, הלא מכיר אתה ויודע את היתומה הסומית, יתומה סומית זו, שהיא יושבת זה מכמה ימים אצל בית-הכנסת, סמוך לבית-הקברות הישן, ופושטת יד לנדבות,
אותה היתומה הסומית נתאלמנה בשנה זו.  לא שהתה והלכה ונתארסה לכתּף אחד ונתחיבה להלבישו כדרך בעלי-בתים, לפרנסו ולזונו ולסלק לו סכום כסף במזומנים, והיום היו החתן והכלה צריכים להכנס לחופה.  הכל היה מתוקן לסעודה: חלות-לחם, דגים, צלי קדרה ו"מרק של זהב" הבא בבשר עוף, כנהוג אצל בני ישראל, ומשקה הרבה. 
הכלה מלובשה ומקושטה ויעלת-חן, כבת ישראל, הלכו אל החתן לקבל פניו ולהוליכו לחופה – והנה אין החתן בביתו!..
וסופו של דבר – הבחור, ימח שמו, חוזר בו לפי כבודה הוא.  והבחור עמד עתה ואמר: איני רוצה!  ואפילו כתוש אותו במכתש, הלקהו מכות מרדות והקהה את שניו, והוא באחת: "ממאן אני!  איני רוצה בה, בכלה זו!"
ואנחנו יוצאים מאצלו אבלים וחפויי ראש אבל לא על החתן שנתחרט אנו מצטערים, אלא על הסעודה. סעודה זו, בשר ודגים, מה תהא עליה?
שרויים בצער היינו מתיעצים ונמלכים זה בזה ועלה על דעתנו – פישקא.  יבוא הוא ויחלצנו מצרה – יהא פישקא החתן! 
– לא הספיק פישקא להתיישב בדעתו – וכבר היה נשוי, והכל שריר וקים... 
אותו הלילה היה לנו ולבני-החבורה ליל משתה ושמחה, והיינו אוכלים ושותים, ומשמחים חתן וכלה. זיווג של בעלי-מומים אלו עולה יפה,  זה חגר וזו סומית, זה מתמלא מזו וזו מזה ואין לזה על זו ולזו על זה כלום.
זהו המעשה, רבי אלתר, שברל החבטן ספר לי.  ועתה צא ולמד מה שנעשה בעולם, איך מרכיבים אצלנו היהודים חגרים עם סומים;  כיצד מכניסים לחופה ומזווגים זווגים ובשביל מה? כדי שהמתעסקים יהיו שותים וממלאים כרסם. כך הוא אצל הקבצנים, וכך הוא המידה אצל העשירים.  מחזיר את כסאו של ברל.
תמונה רביעית: העסק
יושב: אסור להתעצל.  אני מוציא חבילתי ואלתר חבילתו ואנו מתחילים עוסקים בכונה גדולה;  נושאים ונותנים בחליפין: 
הריני מוציא ספרי בזה אחר זה, ואלתר שלי עוקם פניו ( קם ופונה לקהל קטע זה כמעט בעל פה )  רק ספר אחד נשא חן מלפניו, אין כמותו:  כל עמוד ועמוד שתי רצועות של אותיות דקות, כטיפין-טיפין של זבובים, קבועות בו משני צדדיו מזה ומזה, מבחוץ, ורצועה רחבה באותיות גדולות מבפנים; 
קצור הדברים:  מין סחורה זה נשתבח בכל מעלות טובות אלו, החביבות על יהודי מקומנו.  ודפים מסורסים ובאים בערבוביא שלא במקומם נמצאו שם אף הם. ערבוב זה הרי הוא כל שבחו של ספר! ואין צריך לומר שבושים – ספר בלא שבושים הרי אי אפשר!  הרי לכך ניתנה דעה ביהודי, שיהא עמל בחדושים ובתקונים ומשתדל ללמוד סתום מן המפורש...  והלשון של אותו הספר כפתור ופרח! 
מנדלי אוחז שוב בספר אלתר שלי נוטל מין סחורה זו בשתי ידיו ומתוך פניו ניכר, שהוא שמח עליו בלבו כמוצא שלל רב. 
 ( חוזר להתיישב בספסל ) התחלנו מחליפים מענה-לשון" בספורי "אלף לילות ואחד", כתבי "שיר-המעלות" בקמיעות;  מחליפים מאה סליחות של דפוס ז'יטומיר בטליות-קטנים של בערשיד, קינות מדפוס ווילנה בשופרות, מנורות של חנוכה בשיני-שועל;  מנורות נחשת של שבת באבוקות להבדלה ובירמילקאות של צמר לתינוקות.  שני הצדדים רוחם נוחה ממשא-ומתן זה, לא משום הנאת ממון שבו, שהרי אף פרוטה אחת לא היתה להם ממנו, אלא מגוף העסק בעצמו, ששכר עסק – עסק.. – ר' מנדלי, בע!...  ר' מנדלי, עט!... – אמר אלתר בעקימת פניו – מוטב שתתפלל מנחה!  מתוך כל הדברים של מה-בכך, שאתה שוגה בם – הזהר שלא תשכח לומר "עננו"...
( קם ומתחיל להתפלל ) הריני משים אזור על קפוטתי ומתחיל לומר "קטרת" בשמחה ובקול נעים ודק.  ואלתר שלי, יחיה, אינו שוהה הרבה, פותח גרונו ועונה אחרי בקול עב, ושנינו יחדו נותנים שבח והודיה לשמו הגדול, בשעה שכל הירקות והדשאים בשדה וכל החיות והעופות ביערים משבחים ואומרים שירה.
בתחלת "פטות הקטרת", כשהיה אלתר חושב את כל הסממנים: החלבנה והלבונה, הצפורן והקלופה, הקנמון והבורית וכיוצא בהם, הוציא חבית קטנה של זפת, התלויה מתחת העגלה.  אלתר לא היה מאריך בתפלתו, ועד שאני עומד באמצע התפלה היה הוא זופת את האופנים.
– אל תהא מאריך, רבי מנדלי, בתפלה!  פטרנה בקצור... –ואני אלך ואביא את הסוסים.  עת לנסוע.  עד הלילה אפשר להלך דרך כמה פרסאות.
ומיד הלך לו אלתר, ואני מתחיל מטפל בעגלתי.  הריני בודק הסדנאות ושאר מכשירי העגלה, זופת את האופנים כהלכה ואיני מקמץ בזפת. 
תמונה חמישית: אלתר נעלם ומנדלי הולך לאיבוד
ארכה השעה בעבודה זו ואלתר לא בא.  ומיד אני חוזר והולך אל העגלות.   ואלתר איננו! ואני נרעד ונבהל כמי שנכוה ברותחין, עומד ודואג לאלתר: מי יודע מה היה לו ואנה הוא בא?  ומתוך צערי עליו באתי להצטער צער עצמי.  אני מה אעשה ומה יהא בסופי? 
– דומה, שמרוב צער ויגיעה ובהילות, שתיתי יותר מרביעית בגמיעה אחת.  והדברים היו שמחים מאד. 
בשעה זו גופי מתפשט ונעשה קלוש כדבר שאין בו ממש.  מנדלי מתפזר לחלקים דקים, והחלקים סובבים ומרפרפים באויר העולם,
ופתאם אני נעשה דו-פרצופים ושני מנדלונים מתרוצצים יחד.  אחד מושך ליהופיץ ואחד לבוֹבריק.  שתי הרגלים המשותפות להם מתבלבלות, שלא לדעת דברי מי שומעים.  מנדלי אחד שואל ואחד משיב. 
– ערבא טבא! – אומר מנדלי אחד בקידה – בלילה כאן הולכים להיכן?...
– בור, ר' מנדלי!  השמר לעצמותיך אתה!...
– עליכם שלום!...
– שלום עליכם?...
אויה לי, יתום אני, אין אב, אין אם, יתום אני!...  ספוד ובכה, מנדלי!
הס, הס!  מה יתאונן יהודי?...  יהודי זקן, בעל אשה ומטופל בבנים היאך עומד ובוכה בלילה כנגד הלבנה ואינו מתבייש? 
...  הזהר, הרי גדר לפניך!...
– אין מתעצלים, עולים, מטפסים עליו וקופצים...
– ברוך-הבא, אורח יקר!... 
– אני הולך, דודי, אני טס והולך...  כמה מרובה הברכה כאן!...  פול, קטניות כחול הים, קשואים אין מספר...
  ( מתכופף ) הקשואים – מעדני מלך, משיבי נפש!...  אוי, מכה בצדי!...  מכה זו מה טעמה?...  ומהיכן היא?...
מכה זו באה מידו של ערל בריא ובעל זרוע, שתפסני מאחורי ורמז לי באגרופו, שלא נאה לבוא בשדה אחרים, ועל נטילת קשואים של אחרים חייבים מכות.  המכות הגדולות ואכילת קשואים, הפיגו את ייני. 
בפתח הבית דחפני הערל לפניו, והוא עמד אצל הדלת מאחורי בגלוּי הראש.  אין ברירה!  אף אני פורע ראשי, מחככו ומעמיד עיני כמטורף.
באמצע הבית עומד בן-אדם אדמוני, בעל כרס ופנים נזעמים, וכפתורי נחושת נוצצים בבגדו, ומאיים עלי וקורא בזעף:  שלשלאות, תפיסה, מכות-, סיביריה!...  ופתאם הוא נותן עיניו בפאותי, והוא קופץ מתוך כעסו ונוטל מספרים מעל גבי השלחן וקוצץ לי אחת מפאותי!...  רואה אני את פאתי מוטלת על גבי הקרקע ועיני זלגו דמעות.  אי פאה, פאה, פאת שֹיבתי, שגדלה עמי מילדותי עד ימי זקנתי, שראתה עמי הרבה שמחה ויגון בחיי!
– לבי צועק לה – ובלשוני אין מלה...  אני מביט דומם לארץ כרחל לפני גוזזיה, וטפות טפות של דמעות רותחות נושרות מעיני. ( קימה הדרגתית )  פני שנשתנו מאוד ודאי בקשו רחמים עלי באותה שעה, מפני שהאדמוני שינה טעמו והחל לדבר לי רכות. שערות ראשי הלבנות, דמות פני וכל גופי העידו בי לפניו על יושר לבבי. כשספרתי להערלים הללו על הסוסים האובדים לי, ריחמו עלי ונתנו לי עצה להלך לפונדק, אצל הכפר הסמוך.  תמונה שישית: הפונדק והמפגש
אותו הפונדק הקיפוהו– עגלות וקרונות של אכרים עוברים ושבים, בעמל וביגיעה כבשתי לי דרך בין העגלות והבהמות, מסתכל יפה יפה, שמא אמצא כאן את הסוסים האבודים לנו, וכך הייתי מהלך ובא עד פתח הפונדק..
( יושב )מה שלפני-ולפנים בפונדק לא היו החושים שבי מרגישים את הכל בבת אחת, אלא בזה אחר זה.  החוטם נטל חלקו בראש.  תיכף בכניסתי, כשעדיין אני בפתח, עמד החוטם והתחיל מתעטש בקול רם מריח בלילה סרוחה של יי"ש וטבאק וזעה כאחד.  נשתתק החוטם – נתרגשו האזנים.  קולי קולות שונים ומשונים: דקים ועבים, צרודים ומרוסקים יוצאים מגרונות ומתגלגלים ונכנסים לתוך האזנים ברעש גדול.  נתמלאו האזנים – ניתנה רשות להעינים, שהיו תועות בחשכה מתחילה, להבדיל בין דבר לדבר ובין צורה לצורה.  ראו נר דולק על שלחן ארוך,
  ולבסוף נצנצה בדמות יהודיה זריזה ומזורזה, עטופה מטפחת ופאה נכרית בראשה – הפונדקית בכבודה ובעצמה.  היא יושבת במחיצתה בין דגים מעושנים ומליחים, ביצים ושאר פרפראות.  פיה נחל נובע, מדברת עם כל אחד מהבאים ואינה פוסקת, התקרבתי אל הפונדקית והשוט תחת זרועי, כמנהג בעל-העגלה.  וכל כך למה?  מפני שהפונדקיות מחבבות את בעלי-העגלות ומשחדות אותם במאכל ומשתה ובשאר דברים, כדי שיכניסו אורחים לתוך בתיהן.
 ידידים היינו בשעה אחת ונודענו זה לזו בשמותינו.  עוד מעט ואנו משלשלים שלשלת היחוס וחשבנו ומצאנו, שאנו קרובים אנו קרבות משפחה – היא, שמה חיה-טריינא על שם אשת דודו של אבי אמי זקנתי חיה-טריינא, עליה השלום.  והנה שמחה וששון!  היא שואלת לי לאשתי ולבני בבקשה כפולה ומכופלת לדרוש בגינה שלומם באהבה רבה. 
אחר סעודת-הערב ( מתיישב ) נתיישבתי אני וחיה-טריינה ואמרה לי כך: עתה לך שכב.  הרי לפניך חדר מיוחד ומטה מוצעת.
( קטע הקרב עם הפשפשים בעל פה ) אמת, חיה-טריינא היא צדקנית, אשה כשרה, אבל הפשפשים שלה רשעים הם.  אך שכבתי על המטה מיד סביב שתו עלי – והתחילה מלחמה קשה בינינו.  אני והם מזדיינים ונלחמים בזעף – הם בפיהם ואני באצבעותי;  הם מטפסים ועולים עלי ואני מתרעם ומתרגז תחתי;  הם באים בכח החזקה – המטה הזו שלנו היא, רבי יהודי, ונשתה את דמך!  ואני מתחכך, נאנק ומתקרצף בכל כחי; המטה מתחתי מזדעזעת, ואני מפרפר ומפרכס ומתהפך מצדי אל צדי – והפשפשים עושים את שלהם:  עוקצים ומסריחים ומבאישים.
לא ברצוני עמדתי בהשכמת הבוקר, מטלטולי הדרך היו אברי כבדים עלי, אלא ההכרח דחה אותי מעל משכבי והעמידני על רגלי. לתדהמתי אך יצאתי את פתח הפונדק ועיני הבחינו בעגלות ובסוסים. בדקתי את עגלתי ומצאתי הכל על מקומו שם.  וכשבאתי לבדוק עגלתו של אלתר ומששתי בתחלה במחצלת הפרושה עליה נראה לי כמין חי מזיז עצמו תחתיה ונרתעתי לאחורי מתבהל ומשתומם, ומיד המחצלת מתנדנדת ונופלת – ולפני ( מעביר את הכסא של אלתר שהופך לעגלה למרכז הבמה )  יושב על העגלה חפוי ראש אלתר יקנה"ז!
את המעשה ברבי אלתר:  היכן היה ומאין בא ולמה ראשו חפוי – את הכל פירש לנו אלתר בעצמו ובלשונו על פי דרכו ופתח ואמר:
( בישיבה מכסאו של אלתר ) הולך אני לי, כמו שידעת, בשביל הסוסים.  בקצור – אין סוסים.  ומה בכך?  אומר אני בלבי, רגלים להם והלכו ונתרחקו מעט.  עשב ביער יש, עשב טוב מאד, ופה להם יש, וצל אף הוא שם, ולמה לא יהנו מהעולם הזה?
בקצור, אני מתחבא בחורשה בין הסבכים ונוטל מקל עב, שנזדמן שם לידי, להיות מוכן אצלי לעת צרה.   והנה קול צעקה, צעקה גדולה ומרה כשל מי שהוא בסכנה.  והקול יוצא מתוך חורבה אחת ביער כנגדי.
( קם ) באותו רגע של אימה ופחד יצאה הלבנה מקצה כיפת הרקיע ונשקפה בעד חלון שבור לתוך חדר צר ומעופש, ולאורה ראיתי שם אדם אחד כפוּת כגדי בידיו ורגליו ומוטל ארצה בלא כח.  – ברוך המקום שהביאך לכאן, אמר לי האיש, התירני מהרה מאסורי ואם אַין מת אנכי!  – מי כפת אותך כך ולמה? שאלתי. והוצאתי סכין מחיקי וחתכתי החבלים.– הרוח יכנס באבי אביו של זה הממזר, הגנב, הזה, התחיל בן-אדם זה מקלל. – גנב, אתה אומר? אמרתי לו,  – כך, כך, גנב הוא, עוד היום גנב שני סוסים.
 ( בעל פה תוך כדי שקם מהכסא ומתבונן אל החורבה ) ואני מציץ מבין האילנות ומסתכל יפה יפה –את סוסך, רבי מנדלי, ראו עיני!  הוא עומד לו יחידי מאחורי הקרון האחרון שבשיירא,
והיכן היא, העלובה שלי?  ועד שאני מחפשה בעיני וסוסתי כשכשה בזנבה כנגדי.
הריני נוטל מטה בידי וסכין שלי ומתגנב והולך לי בחשאי לאותו הקרון.  ובשעה שהכנופיא היתה טרודה שם בתיקון הסדנא אני חותך את החבלים ומתיר האסורים, עולה על גב אחד מהם ובורח עם שניהם.  מעשה שטן, הרגיש בי פּרא אדם זה, האדמוני, רדף אחרי, עוד מעט השיגני. והוא מתאזר עוז ומשתער עלי קל מהרה כחתול,  אוחז בצוארי ומבקש לחנקני.  פתאם קול פעמון נשמע בדרך – ונתבהל וכך ניצלתי..  חייב אתה בברכת הגומל, רבי אלתר! – אמרתי לו, מחבקו ומגפפו מתוך רוב שמחה.  בתוך כך וכך בא גם אותו בן-אדם – ראיתיו ונשתוממתי וקראתי בקול גדול:
פישקא!... –
אותו פישקא, שהיית מספר לי עליו? – תמה אלתר ואמר.
– זה הוא בעצמו...  "שלום עליכם", פישקא!
– גם אני הכרתיך, רבי מנדלי – אמר פישקא והחזיר לי שלום.
אני עומד ומתבונן לפישקא שעה קלה.  ערום הוא ויחף.  רגליו נפוחות ומלוכלכות בדם.  פניו שזופות ומפוחמות וגופו כחוש – עור וגידים ועצמות. 
– ספר נא, פישקא! – אנו אומרים לו פה אחד – ספר לנו מה המעשה שהיה בך?


תמונה שמינית: סיפורו של פישקא
( פשקא אוחז בשרפרף הולך מתיישב.) אוי, אשה נאה קניתי לי!...  הימים הראשונים אחר חתונתי חיינו בשלום. בבוקר בבוקר הייתי מוליכה ומביאה, למקומה אצל בית-עולם הישן שבתוך העיר, ושם היתה יושבת לה כדרכה תמיד על משטח תבן וקוראה לנדבות בניגון של קינות, שנגע עד נפש.  תבשיל חם של גריסין, פעם לחמניה חמה ופעם קשואים ותפוחים כבושים;  מגיש ואומר: אכלי, אשתי, וייטב לבך!
אבל כשאדם שרוי בטובה הוא מבקש לו טובה גדולה הימנה, מי שיש לו פת קיבר רוצה פת נקיה. - יודע אתה, פישקא? – התחילה זוגתי מדברת לי – בני אדם כמותי וכמותך לא יאבדו בעולם.  המומים שבנו לגבי פרנסתנו הרי מעלות טובות הן.
– קחני, פישקא, והוציאני מזה לאותם מקומות הישוב המרובה באוכלוסין ותראה שנאסוף ממון הרבה בעזרת השם.  כאן, במקום הזה, כמעט אין עוד מה לעשות. 
( קם ומלווה את אשתו מסביב לבמה ) עשיתי רצון אשתי – והלכנו, אני החגר בראש והיא הסומית נהוגה אחרי.
( פונה ישירות לקהל ) מה אומר לכם, יהודים, השם-יתברך הצליח דרכנו, בכל כפר ובכל עיר שבאנו לשם, מצאנו חן בעיני הבריות ולמי שהיינו פושטים יד נתן לנו. היא למדתני חכמה איך נכנסים לתוך בית, איך צריכים להתאנח כביכול ולכעכע, ואיזו צורה עגומה מעוררת רחמים צריכים ללבוש בשעת גניחה,
( בחצי חיוך ) סבורים אתם, שדבר קל הוא הקבצנות, כל הרוצה לחזר על הפתחים יבוא ויחזר.  חס ושלום!  תורה היא וצריכה למוד.
– אני ואשתי היינו קבצנים רגליים – התחיל פישקא שוב לספר –שיירא של קבצנים פרשים מקבצני הבר, הם וקרונותיהם, חנו בעיר באותה שעה,
באותם הימים שהיינו מתאכסנים בבית "ההקדש" התחיל "הממזר" האדמוני מגנב את לב אשתי בשפתי חלקות, משמש אותה ברצון עד שלבסוף נתקרבו ונעשו רעים אהובים.
מצאתי את אשתי יושבת אצל "הממזר" ומתלחשת עמו.  פניה צהובים והיא מרכנת ראשה ושומעת לדבריו ושחוק-עדנים מרפרף על שפתיה.  וכשבאתי אצלה ושאלתי בשלומה נזדעזעה ושתקה מפני טירוף הדעת. בעצתה של אשתי נצטרפנו לקבצנים הפרשים.

הממזר האדמוני הוציא עלי שם רע לפני אשתי, שאני מתעלס עם ריבה אחת שבעגלה ומשחק בה.  בתוך חבורה זו של הקבצנים באמת נמצאה ריבה בעלת חטוטרת, שהייתי מסיח עמה ושופך נפשי...
– עם ריבה!...  מה לך אצל ריבה? – אמרתי אני ואלתר קול אחד בנזיפה – תן תודה, פישקא!
( חוזר להתיישב ) אוי, אלמלי ידעתם את הריבה, עלובת נפש זו! אמה הביאתה לכסלון ושם נתגלגלה בבתי בישול הרבה.

הקבצנים היו מכים אותה בעברה וזעם ומשליכים אותה בלילה החוצה ערומה ורעבה, ושם היתה מנהמת ומיללת מכאב לב.  ומנגנת שירת תוגה כדרכה תמיד: אבא שחטני אמא אכלתני. 
 אוי, אמרתי לפישקא: כמה וכמה ילדים יש בעולם, שאובדים בעון אבותם, הם מגרשים את נשיהם, ומפקירים  את בניהם?  הם אינם דואגים אלא לנפשם, למלאות תאותם, הולכים ונושאים להם נשים...
ודבורי נפסק באמצע ונשאר עומד כעצם בגרוני – ראיתי את אלתר והנה הוא מבולבל ופניו מתכרכמים מאד.
מה לי לשקר המשיך פישקא בסיפורו. חומד הייתי את אותה ריבה וליבי נמשך אליה. אבל הממזר האדמוני ניסה לגנב גם את ליבה.
יום אחד הציעה הגיבנת שנברח יחד. אני מסתתר בחורבה וממתין לה. אלא שאז מופיע הממזר האדמוני.  הוא מוציא סכין מכיסו ומחזיקו נגד פני ונהנה לראות איך אני מרתית ומפרפר בכל אברי. 
עוד רגע וסכין על צוארי...  ופתאם אחזה הגיבנת בעורפו להצילני. אך הוא הטיל אותה מעליו בכח עד שנתגלגלה על הקרקע ככדור.
ותוך כדי דבּוּרו הוא נוטל את החבל הכרוך על מתניו, כופת ידי ורגלי ואומר: שכב כאן, כלב עד שתצא נשמתך.
ובשעת דבורו הרים את הגיבנת החזיק בה בשתי ידיו צוני על השתיקה וחפז ויצא עמה מתוך החורבה.  וכך שכבתי ואמרתי בא קיצי. אבל הקדוש ברוך-הוא שלח אותך, רבי אלתר, ואתה עמדת לי בעת צרתי והצלת את נפשי ממות! ( קם )
( עומד ) מיד פתחתי את פי ואמרתי לו, לפישקא, בלשון בני אדם:
– אמור נא לי, פישקא, מה שמה של אותה הריבה?  אתה הלא היית קורא לה גבנת, עכשיו אני רוצה לידע מה שמה.
– לידע את שמה למה לך? – אמר פישקא, מעמיד פניו עלי בתמיה גדולה –– שוטה שבעולם! – אמרתי לו – אם אדע את שמה אפשר שתגיע לה טובה.  אני הלא תמיד מהלך בדרך ואפשר יתגלגל הדבר על ידי למצוא את אבדתך.  שומע אתה?
– ביילא שמה! – אמר פישקא בשמחה. ומיד נשמע קול אנחה וקול נפילה ביחד.  ראיתי ונבהלתי.  אלתר מוטל על גבי העגלה ונאנח ופניו מלבינים כסיד.
– מה לך, רבי אלתר? – אומר אני לו ומעוררו – אפשר תטעום מעט יין?  חלש אתה?
– בע! – אמר אלתר והתחזק וישב שוב על מקומו. – ומה שמה של אמה? – אמרתי לפישקא – ומאיזה מקום היא?  שמא תדע? – יודע אני ויודע – אמר פישקא – הגבנת, ביילא, ספרה לי שהיו קוראים לאמה עלקי, ואף זאת, שאמה נתגרשה מבעלה בעיר בטלון.  אמה היתה מספרת תמיד דבר זה ומתרגזת. – מבעלה בעיר בטלון, אתה אומר.  מי הוא זה ומה שמו של אותו הבעל שנתעלם מבשרו, מבתו הקטנה, שמא יודע אתה, רבי אלתר, אדם קשה זה בעירך מי הוא ומה שמו? אלתר ישב נדהם, פניו נתכרכמו, פיו פתוח ושותק.
– שמו...  שמו – אמר פישקא, משפשף את מצחו כמתאמץ לזכור נשכחות – המתן מעט.  כמדומה לי ששמו...  – אלתר! – צעק אלתר בקול נורא ונשתטח מלא קומתו על העגלה.  כך, כך! – אמר פישקא, מציץ על אלתר ואינו מבין למה צעק – כמדומה לי.
עכשיו הוברר לי מה היה לו לאלתר ולמה נתרגש כל כך – ואני נרתעתי לאחורי כנכוה ברותחין. אלתר בוכה ומכה בידו על לבו ואומר: אמנם חטאתי!  אני אני השימותי את חייה.  כדבריה כן הוא: "אבא שחט אותה".  ובשביל כך יד אלהים נשתלחה בי ואיתרע מזלי ונתקפחה פרנסתי, ובכל אשר אפנה לא אצליח.
פישקא יושב ותוהא, וכל הדבר הזה נראה לו תמוה ומשונה מאד.
אלתר התעודד וישב, נשא עיניו למרום ואמר: – הריני נשבע בחי העולם, שלא אבוא לביתי, לאשתי ולבני בבטלון עד שאמצא את בתי העלובה מאשתי הראשונה.  השמים והארץ עדים הם.  אני הולך מיד לבקשה ואוי אוי למי שיעמוד בפני!
פישקא נופל על צוארי אלתר, מגפפו ומנשק לו בלא אומר ודברים, ואחר כך הוא נותן קולו בבכי ותחנונים ואומר: – אוי, הצילו נא, הצילו אותה!
אלתר קופץ מעל העגלה שלי ועולה על עגלתו, אומר לנו שלום מרחוק, חובט את סוסתו והולך לדרכו.  ואני ופישקא מביטים אחריו מחרישים ושותקים. 
חובט אני את סוסי, את הנשר כביכול במרכבתי, שיטריח את עצמו וינהלנו בדרך.  ובשעה מאוחרת בלילה עברה עגלתי על אבני נגף וצורי מכשול בחוצות כסלון בקול רעש והמולה, קול מבשר, מבשר ואומר: הקיצו בני יעקב ושמעו, – עוד שני יהודים באים לכסלון!...

 
הערה: הטכסט באדיבות אתר פרויקט בן יהודה.

 


 
מתוך המופע בתיאטרון החאן 2008.
© כל הזכויות שמורות
"ב, תמוז, תשע"א. 14.7.11


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן: