מָעוֹת חֲנֻכָּה

נכתב על ידי: רמי דוידי


בשעת ערב אמרה לי אישתי "אולי תקפוץ לחנות הירקות ותקנה כמה בצלים גדולים, ועוד ארבע- חמש בננות בשלות"? כבר מאוחר, השבתי. מה דעתך שנדחה את זה למחר? אני עכשיו יוצא לצעוד, לבדי, כמובן, כי את כבר עייפה, וחוץ מזה מתחיל כבר להיות קר.
יצאתי לצעוד בשכונה, לבוש היטב בקפוצ'ון אפור בשביל הַנִרְאוּת, חמוש בנייד המונח על המותן הימנית, ומפתח הבית בכיס שמאל של המכנסיים, לכול מקרה שאישתי תנמנם או תשקע בצפייה מכושפת  בטלביזיה, או אולי לא  תשמע את הצילצול באינטרקום בגלל הגברת עוצמה מכוונת ואוטומטית של תשדירי הפרסומות.
יש לי מסלול קבוע , בדרך כלל, שאורך חצי שעה, לפעמים קצת פחות, בהתאם לכושר שלי באות יום. במזג אוויר קר מגבירים את הקצב דווקא בהתחלה כדי להתחמם, וכך נהגתי באותו ערב. השמים היו בהירים וזרועי כוכבים ,הפנסים החדשים שהותקנו אשתקד ,הפיצו אור צהבהב שניתן לראותו מתחילת הרחוב ועד סופו. דומה שקרני השמש הזהובות התמהמהו לשקוע במערב כדי להצטרף אל הנר השמיני של חנוכה, שלא מכבר החל להאיר בחנוכייה עם אֶחָיו , דירות ולבבות, ולהוסיף אור ואהבה ללוחמים ולתושבים בדרום, המצויים בעין הסערה של מבצע "עופרת יצוקה". מעט מאוד אנשים נראו בחוץ בקור החורפי, אפילו הכלבים לבשו אפודות, ורק בני נוער לעגו לקור, אבל החזיקו בידיהם בקבוקי בירה לבנה וגם וודקה, שְׁעוּנִים על המעקות הצהובים  ליד גן שותא רוסתוילי השוקק שחקני שש-בש,שח, קלפים, וילדים המשחקים בליווי ההורים לאור הפנסים הפזורים לאורך השבילים.  הניידים שלהם משמיעים נְעִימוֹנִים (רינגטונים) והם ממתינים וממתינים. רק הם יודעים מי הנמענים ומקווים שמה הובטח גם יקוים, כי מילה זו מילה, והכבוד חשוב גם לצעירים, והמכוניות מוכנות. הן כבר הציגו זמן קצר לפני-כן את הביצועים שלהן. כל השכונה שמעה את החריקות ונהמת המנועים החדישים.
לקראת סיום הצעידה חלפתי על פני חנות הירקות והפירות הענקית שבשכונה. ראיתי שהיא עדיין פתוחה, אם כי כבר החלו להכניס את הבסטות פנימה. חשבתי שעוד אספיק לקנות את מה שביקשה אשתי  ולהפתיע אותה. נכנסתי אל החנות ,תלשתי שקית כחולה והכנסתי לתוכה  ארבעה- חמישה תפוחי-אדמה גדולים ואדומים, ובשקית כחולה עוד חמש- שש בננות גדולות וכמעט צהובות  וזה אומר שבעוד יום- יומיים כבר אפשר להתמלא אנרגיה מהפרי המופלא הזה. העובדים הזריזים ניקו כבר  חלקים  מהחנות. שאלתי אם עדיין אפשר לקנות ונעניתי להפתעתי בחיוב. המתנתי כשתי דקות עד שקופאית תתפנה ומסרתי לידיה  שתי השקיות לשקילה. שילמתי עשרה שקלים וקיבלתי עודף. ברכתי  לשלום את העובדים שהמשיכו לסדר המשטחים בחנות  והמשכתי הביתה. שמתי את השקית על השולחן במטבח המואר  על- ידי  החנוכייה. האור מבליח מפינה בטוחה, מאיר ומרצד את הארונות הלבנים, ומוסיף חמימות של חג . מיהרתי לראות את החדשות והכתבות בערוצי הטלביזיה   שדווחו,סקרו, ודנו בְּכול מה שקורה במבצע "עופרת יצוקה".
לפני שהלכנו לישון, נכנסה אשתי למטבח. היא הדליקה אור והשמיעה קריאה עמומה:"רמי, בוא תראה משהו מעניין". חשבתי ששוב הופיעו ג'וקים, למרות שריססו בקיץ האחרון, והיא עדיין מופתעת ומפחדת. באתי בזריזות מהסלון, ראיתי אותה עומדת כמו נטועה על מקומה, כמי שלא מאמינה למראה עיניה ואינה פוצה פה יותר מרגע ארוך אחד. "לא יתכן שקרה נס חנוכה", היא אמרה בקול רם.  על השולחן הייתה מונחת שקית חומה גדולה של מטבעות. חשבתי שאולי הבנים חמדו לצון , נכנסו הביתה והשאירו את השקית בתור 'מעות חנוכה'. אולי הכינו הפתעה ליום ההולדת של אִמָּם (שֶׁחָל אף הוא בחנוכה לפי הלוח העברי ) ואחר- כך יצאו בלי שנרגיש, כדי שבעוד כמה דקות יצלצלו בדלת , יכנסו פנימה ויברכו אותה?  בדקנו את דלת הכניסה  לדירה וראינו שהייתה נעולה מבפנים . הייתכן שנהפכו היוצרות? מקובל שההורים נותנים "מעות חנוכה" לילדים, וסבים וסבתות נותנים לנכדים. ההבעה על פניה השתנתה ושאלה  בקול עליז : "האם  אלה הם 'מעות חנוכה'? או עוד מתנה לכבוד יום הנישואין שחגגנו לפני  שבועיים ? יש לך דרך מקורית כדי להפתיע אותי". פתאום היא פערה את פיה וחשבתי שעומדת להתעטש ,אך היא התפרצה בצחוק היסטרי, ואני דווקא התחלתי לדאוג, כבר קלטתי ששקית הירקות נשארה בחנות.  לאחר שהתעשתה שאלה : "ואיפה  שקית  הירקות"?  שקית- "יוֹק" (איננה), נאנחתי. הצצנו לתוך השקית הגדולה, והבחנו בשקיות קטנות נוספות בצבעים שונים, בדומה לנרות החנוכה הצבעוניים, ובתוך כל שקית היו צְרוּרִים כמו "קְנִיפֶּלִים ", מטבעות בגדלים וערכים שונים. הוצאתי מאחד הארונות במטבח מאזניים לשקילת חומרי הבישול והאפייה, כדי לשקול את השקיות. נזכרתי בָּכְּלָל  שאם יודעים את  המשקל של מטבעות מסוימים שנמצאים במאזניים, יודעים גם מה "השווי". שקית של עשרה שקלים הבולטים בצבע זהוב- נחושת  שקלה יותר מכולן. אחריה , באה שקית של עשר אגורות ורק שקית המטבעות של שקל אחד הייתה במקום השלישי. שקית של שני שקלים הייתה הקלה ביותר , מעות של חמישים ועשר אגורות התערבבו בשקית אחת כהה –במקום הרביעי. השקית הלבנה והרחבה הכילה שטרות צבעוניים מכובדים שנמתחו ונפרשו לאורך, כמעט ולא שקלה, אך הייתה הכי יקרה. המעות  והשטרות יחדיו שקלו שני קילו, ואולי זאת הסיבה שלא הרגשתי בהבדל בינה  לבין שקית הירקות, מבחינת המשקל, כאשר החזקתי אותה כל הדרך הקצרה מהחנות הביתה. השעה הייתה קרוב לאחת עשרה בלילה. אין לי טלפון של החנות, אפילו הוא רשום בקבלה הרי היא כבר סגורה מזמן. קלטתי  כבר שהשקיות התחלפו- במקום שקית של הפרי והירק קיבלתי שקית של הכסף  בקופה, והבנו שאני או הקופאית התבלבלנו.  שם הקופאית היה רשום בְּטוּשׁ על השקית הגדולה. יכולתי לתאר בראשי  מה עבר עליה מרגע שגילתה את הטעות. אשתי ראתה שאני לוקח את  זה  ברצינות רבה מדי  וניסתה להרגיע אותי- "מחר בבוקר תיגש לחנות ותחזיר את השקית, ואל תשכח לקבל את השקית של הקנייה, הרי שילמת עבורה. ועכשיו בוא לישון".
הקופאית אומרת לי בחלומי הַמְסוּיַט : "איך עשית לי את זה ? בעל החנות יוריד לי את הכסף  של הקופה מהמשכורת שלי. אתה לא מתבייש ? זה לא מתאים לאדם מבוגר. לא האמנתי שתעשה לי את זה, כאילו זאת לא פעם ראשונה שאתה קונה בחנות הזאת. אתה קליינט  מוכר, אז אני מבקשת ,מתחננת , שתחזיר על הבוקר את השקית לפני שתהיה לי בושה מהקליינטים שבאים מחר".  גלית, אמרתי, אני יודע את שמך כי כתבת אותו בשקית של הקופה. את צודקת, אני באמת מתבייש ,ובכלל לא מתאים לי מה שעשיתי. זה בלבול לא נעים  ואני חושב שזה לא משנה אם את או אני טעינו. אולי היית כבר עייפה בסוף היום. ובכלל, עשית לי טובה שהסכמת לשקול את השקית שלי. נתתי לך עשרה שקלים והחזרת לי עודף. את מיהרת לסגור קופה וגם אני מיהרתי לחזור הביתה ולהפתיע את אשתי. אני מצטער על הבושה שנגרמה לך בפני החברות הקופאיות, בעל החנות והעובדים האחרים".
"תשמע חביבי, קוראים לי קובי. אני בעל החנות. אל תתחכם איתי ותבוא עם כל הכסף שיש בשקיות, אל תקרע אותן כדי לספור את הכסף, ותעשה את זה על הבוקר. גלית היא בחורה טובה ולא מגיע לה מה שעשית. לא היה לה אף פעם בעיות עם הקופה. אם לא תבוא מחר אני אתחשבן עם המשכורת שלה". איך אתה יודע כמה כסף יש בשקית, שאלתי את קובי. אתם  שוקלים  את השקיות ?  "לא , הכול רשום במחשב", השיב בצחקוק. עכשיו נרגעתי ונרדמתי עד הבוקר.
הערתי  את אשתי מוקדם מהרגיל כי רציתי שגם היא תבוא איתי לחנות. "אתה לא יכול ללכת לבד"? העניין הוא שאני חושש מאי- נעימות, אמרתי. "לְמָה אתה מתכוון?", שאלה. מי יודע אולי בעל החנות או הקופאית יעשו סקנדל בנוכחות קליינטים אחרים. ובכלל, מי יודע, אולי יספרו את התכולה ויגידו בנוכחות אנשים  שחסר כסף, זאת אומרת שכאילו גנבתי, אמרתי בהתרגשות.  "מה אתה דואג , הרי כל הקופות רשומות במחשב", השיבה. מעניין, איך את יודעת, כי גם קובי, בעל החנות, אמר לי אותו הדבר. "מה כבר הספקת להתקשר אליו על הבוקר?"  לא , הוא אמר לי את זה בחלום, עניתי, והיא שוב פרצה בצחוק. "אני רואה שלקחת את הסיפור הזה מאוד ברצינות. זה בסך הכול טעות שאפשר לצחוק עליה. אבל אתה טיפוס מאוד רציני לפעמים, והדמיון שלך עבד אמש שעות נוספות. תירגע, תראה שהכול יסתדר", אמרה בקול רך. אני מבקש  שלא תעמדי לידי בחנות, אלא קצת רחוקה ממני, בזוית כזו שתוכלי לראות אותי , ואם יהיו איומים, תחייגי 100 מהנייד ותזמיני את המשטרה. "הפעם באמת הגזמת", אמרה בקוצר רוח.
יצאנו לעבר החנות ונפרדנו לפני שהתקרבתי אליה. אני פוסע לאט, מביט לכל עבר אם אין טיפוסים חשודים, ואז חיכתה לי הפתעה.  אני שומע קול לא מוכר הפונה לעברי ממרחק לא  קצר. זה היה קובי שבא לקראתי,כשידיו פרושות לצדדים. מעניין כמה זמן הוא מחכה לי, אולי הוא מתכוון להתנפל עלי, חשבתי בליבי, או לחבק אותי, אבל בעצם הוא לא מכיר ומדוע יחבק אדם זר, עד ששמעתי אותו  מקרוב אומר : "שתהיה לי בריא". הפחד נעלם.  אני מצטער על מה שעשיתי לגלית, זה לא מתאים לי, הוספתי בהתרגשות. אני רוצה להתנצל בפני גלית, המשכתי בגרון ניחר. "היום היא עובדת  במשמרת אחרי צהריים", השיב קובי. "ידעתי שתחזיר  את הכסף על הבוקר, המשיך. גם  העובדים שמכירים אותך אמרו אותו הדבר, הם לא האמינו שיכול להיות מצב אחר". ניגשתי לדלפק הקופות ומסרתי לידיו  את השקית ושאלתי: אתה לא רוצה לספור כמה כסף יש?  "לא", אמר, וטפח לי על השכם. "אנחנו מאמינים לך. עכשיו קבל את השקית שהתחלפה, ואם אתה רוצה לקנות עוד משהו, בבקשה, אתה קליינט מכובד שלנו". תודה, אמרתי, אני רוצה להתייעץ עם אשתי.
הגעתי הביתה ראשון ולאחר דקות מעטות  גם אשתי הגיעה. פתחתי את שקית הקנייה וראיתי על פניה חיוך. שמחתי שהיא לא כעסה: " ביקשתי בָּצָל ואתה הבאת לי תפוחי – אדמה . לא נורא, העיקר  שתירגע , הייתה לך חוויה לא נעימה.  ראינו את זה לפי ההתרגשות שלך אמש והבוקר. אתה לא צריך לחזור לחנות הירקות, יש לי מה לעשות עם תפוחי האדמה האדומים.  היום תהיה ארוחה לך טעימה מאוד וגם קינוח מפנק. אני מזמינה אותך לאכול צהרים מסעדת 'פינת השלושה' החביבה עלינו". גם לך לא היה קל איתי, מגיע לנו,השבתי. "עכשיו אני חייבת לספר לאחותי  על מעות החנוכה ", ופנתה לעבר חדר השינה  כדי לטלפן אליה.

רמי דוידי, חולון, 2-01-09

 

 

 

 


© כל הזכויות שמורות
אור ליום ו', ז' בשבט, תשע"ג. 18.1.13


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|