דג כפרות

נכתב על ידי: שרה טלית

 
 
זה סיפור אמיתי על שכנה שלי וזה קושר אותנו לחיים שלנו. כפי שאני זוכרת בילדותי בגיל שלוש ארבע, הייתי נוהגת ללכת עם אבי לעשות מנהג כפרות, והתרנגול היה חג מעל לראש שלי ואחר כך היינו ניגשים לשוחט והוא היה שוחט את התרנגול. אני זוכרת את הצרחות של התרנגול וזה ממש טראומה בשבילי ואני לילדי ומשפחתי המרתי את התרנגול במעות וכך אנו עושים את המנהג מדי שנה בשנה.
 
יש לי שכנה שהיא טיפוס מיוחד במינו הגברת הזאת עושה את מנהג הכפרות שלה עם דגים. אני אומרת לה: דורית חמודה זה סיפור, איך את יכולה להחזיק את הדג החלקלק את הקרפיון? והיא עושה את ההכנות יום יומיים לפני כן, היא שמה אותו באמבטיה והוא ככה שוחה בשמחה והמולה. אנו שואלת אותה איך את עושה את המנהג של השחיטה? היא אומרת לי: אין לי דם להרוג אותו, הוא התאבד. – סליחה אני שואלת,- מה זה התאבד? והיא מסבירה לי: תראי אני גרה בקומה שביעית וככה אני מניחה אותו על אדן החלון והוא נופל, התאבד המסכן.
 
שנתיים לאחר מכן עברה השכנה שלי לבית פרטי וקנתה בית יפה עם ג'קוזי. אני שואלת אותה: מה שלום הדגים? היא עונה לי: אל תשאלי, הפעם אפילו לא זכינו להגיע לכפרות. תראי הבן שלי הקטן ראה את הדג בג'קוזי. הוא ניגש והחליט לעשות לו 'פן' פתח את הג'קוזי ושם לו בועות. אני באה הבייתה ואני רואה שהדג מלא בועות בקושי חי. ניסיתי לעשות לו הנשמה וזה לא הלך. הדג לא זכה להגיע לכפרות.

בקיצור המסקנה שלי כמו באגדות. דג זה לא תמיד דג.
 

 
© כל הזכויות שמורות
ל' חשון, תש"ע. 17.11.09


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|