המתנה

נכתב על ידי: חניתה חורש

 

משה גדול, הוא בן דוד של אבי. שם משפחתו אינו רק תרגום של שם לועזי – גרוס. הוא, אכן,
היה אדם גדול מימדים. אדם אהוב על כולנו. רואה את העולם בחיוך, הכל היה טוב...

משה היה מגיע מקיבוצו וידיו בדרך כלל היו מלאות תשורות לנו הילדים.

אמא לימדה אותנו תמיד, אם אורח מביא מתנה, לחכות עד אשר הוא מעניק לנו אותה.

הימים ימי פסח, הרבה אורחים בבית, שאינו גדול, לכן, כל אחד מהאנשים אשר בבית הוא משמעותי, ועל אחת כמה וכמה בן הדוד משה גדול.

באותו בוקר, סיימנו את כל סידורי הבוקר, ולפתע, צדה עיני קרטון על הספה: מ – ת – נ – ה!
על הספה מונחת קופסת קרטון, והרי משה אצלנו,  וטרם נתן לנו את המתנה...             

מיד עולה  בזיכרון אזהרתה של אמא, לא לגשת או לגעת חלילה במתנה טרם נמסרה לנו...    אבל הסקרנות!!! בצעדים קטנים של ילדה בת שמונה, אני מקיפה את השולחן הֲקָפָה ראשונה, לא מכירה את הקופסה, מה שנותן לי הרגשה שזו בודאי "המתנה". ושוב, הולכת לפתוח את החלון שמעל הספה. אולי בכל זאת אראה מקרוב את "המתנה".  הגנבתי מבט – מבלי שאתָּפס – עדיין לא זיהיתי, האם זו "המתנה".
השעון מזיז מחוגו קדימה וכל בני המשפחה יושבים סביב השולחן, אני ישובה בקצה הספה, הרי לא  יפה להסתכל על מתנה טרם ניתנה.  אט אט אני מתקרבת, מזיזה את גופי לעבר הקופסה.
ואז קם משה הבן דוד, ואני ליבי עולץ בתוכי, זה הזמן... והוא שח:
"הגיע הזמן (בטח הגיע הזמן, חשבתי בליבי), הגיע הזמן... לזוז. אני ממהר להסעה של הקיבוץ". ועושה את דרכו לדלת. כל בני הבית מלווים אותו וגם אני, כמובן.

כאשר נסגרה הדלת, עטתי אל הקופסה...
זו הייתה העטיפה של ההגדה ממנה קראנו בליל הסדר...

שנאמר: שונא מתנות יחיה.


 


 
כסוי מצה מאוצר מוזיאון חצר היישוב
© כל הזכויות שמורות
ב', חוה"מ פסח. תשע"ב. 9.4.12


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|