תרנגולת יקרה

נכתב על ידי: חניתה חורש

 פעם היה בארץ "צנע". לא היה בשר, לא סוכר, לא קמח ולא ביצים. ניתן היה לרכוש לפי הקצבה ובתלושים. אפילו שיש לי דוֹד, ששמו דוֹד אברהם מכפר סבא ולו פרדס, ודודה בלומה עם לול תרנגולות שמטילות ביצים(!!), לא היה ניתן להעביר מזון ממקום למקום ללא הצגת מקור הקנייה, היו פקחים באוטובוסים שמחרימים מצרכים. קראו לתופעה "המלחמה בשוק השחור".
ומה עושים כדי שהילדה הקטנה והצנומה תאכל כל יום ביצה?
מביאים בהסתר  אפרוח של תרנגולת מהלול של דודה בלומה.
אבא בונה לול קטן. שמים אותו על גג הבית. לוּ הייתה התרנגולת יכולה לדבר, בודאי לא הייתה מספרת את אשר שמעה ממני, ידידת אמת! סיפורי ילדה בת 7-8.  את כל סודותי.. גיליתי לה.
סידרתי ליד הלול שולחן, הכינותי שיעורים  לידהּ, הבאתי לה בהיחבא  לחם רטוב, מה שהותרתי מארוחתי ושאר ירקות – כארוחת מלכים.
וכמובן, כל יום אוספת בשתי ידי הקטנות את הביצה החמימה ומביאה באחריות רבה הביתה.
לא היה לה שם, יותר נכון שמה היה "תרנגולת".
אתם צריכים לדעת פרט חשוב. שכונתנו הייתה בבנייה. טרם סללו כביש ברחוב, ופה ושם היו ערימות חול זיפזיף. אחת כזו הייתה ליד ביתי.
אחר הצהריים היו חברות באות אלי, והיינו  מוציאות את "תרנגולת" ל"מרעה", ללקט אבנים קטנות וריג'לע מהגינה ליד הבית. קשרנו לרגלהּ חבל וכך טיילנו עימה.
היינו עושות תחרות. שמים את "תרנגולת" בדלי, מסמנים קו, משם צריכים ללכת עימה בתוך הדלי. מי שהיה מגיע למרחק גדול יותר לפני שקפצה מהדלי, הוא היה המנצח. או עומדים בראש ערימת הזיפזיף ומשחררים את "תרנגולת", ומי שממנו עפה למרחק גדול יותר הוא היה המנצח.
אהבתי את "תרנגולת". כשהייתי מגיעה מבית-הספר, מייד רצתי לגג – מחבקת אותה, ומספרת לה... וכמובן, אוספת את הביצה היקרה כל כך.
וכך נוקפים הימים.
יום אחד הטילה "תרנגולת" ביצה גדולה מאוד.  מייד שקלנו אותה – 150 גרם!!!   שמחה גדולה בבית. אבא לוקח את הביצה בזהירות ל"מגן דוד ירוק", שאז פעלה לטובת בעלי החיים הביתיים, ו"תרנגולת" זוכה בפרס: קילו דורה. גאווה גדולה!!! אני מאושרת וגאה ועוד יותר מבלה עם "תרנגולת".
ולא עברו ימים רבים ו"תרנגולת" הטילה 3 ביצים קטנות בבת אחת: 1 עם קליפה רגילה ושתי ביצים עם קרום דק. ושוב, אבא עושה דרכו ל"מגן דוד ירוק", עם הביצים ומגיע חזרה עם פנים נפולות ורגליים כושלות. הדיאגנוזה: "תרנגולת" חולה. יש לשחוט אותה.... בשורת איוב!
אין לי מילים לתאר את אותה ילדה, בת 8, שאמורה להיפרד מהיצור האהוב הזה.
אמא באה גם היא, ושתינו בוכות בכי תמרורים. אבא מקבל כאב שיניים מרוב התרגשות.
ובכל זאת, למחרת, אבא עם לב כבד, ו"תרנגולת" בסל הולך לשוחט.
חוזר, כש"תרנגולת" מרוטת נוצות ומלוקת גרוגרת ומניח במקרר הקרח בבית.
אני חוזרת מבית-הספר – פותחת את המקרר ומה אגיד? חלפו שישים שנה, ואני עד היום זוכרת את המראֶה, ואת הדמעות שזלגתי ואת אשר חוויתי...
דודה בלומה, לקחה את "תרנגולת" – למטבחהּ. ואני נותרתי עם אהבה שנגדעה.

גילוי נאות: בצבא הייתי בשל"ת בקיבוץ כנרת. עבדתי בלול התרנגולות  במשך שנה. נחמה פורתא... 
                                                              

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 
התרנגולת והביצה
© כל הזכויות שמורות
ג', אדר, תשע"ב. 26.2.12


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|