מנורת הקלשון

נכתב על ידי: ד"ר יואל פרץ

 איכר אחד נהג את עגלתו דרך העיר חלם, כאשר מבלי משים התגלגל הקלשון מעל ערימת החציר שהייתה בה ונפל לרחוב. שניים מחכמי חלם מצאו את הקלשון והבינו מיד שמדובר בחנוכייה – שמונה חודים באותו גובה והחוד השמיני בולט עבור השמש.

"נו כמובן!" אמר אחד מהם, "אלוהים שלח לנו חנוכייה מן השמיים!"

הם מיהרו לקחת את הכלי ולהביאו לבית הכנסת הגדול של חלם. באותו ערב חגגו החלמאים עם מנורת קלשון שנקבעה בחלון בית הכנסת.

למחרת נזדמן לשם האיכר וזיהה את הקלשון שבחלון.

"הקלשון שלי!" הזדעק.

"לא! זוהי חנוכייה שנפלה לנו מן השמיים!"

התחילו החלמאים לריב עם האיכר ובסופו של דבר החליטו שרק החוזה מלובלין, רבי יצחק יעקב, יוכל לפתור את הבעיה.

החוזה התבונן בקלשון-חנוכייה, מולל בזקנו ולבסוף פסק: "אין ספק שבעבר עשוי היה כלי זה לשמש כקלשון, אבל עכשיו שעשו בו שימוש למטרות קודש, הרי שיש בו "ניצוצות של קדושה" ושוב לא ניתן להחזירו לשימושו היומיומי כקלשון. זה יהיה בבחינת חטא. מאידך גיסא, גם האיכר צודק ועל כן על אנשי חלם לפצות אותו ולתת בידיו ח"י זלוטי."

"שמונה עשר זלוטי!" הזדעקו החלמאים, "וכל זה בשביל קלשון פשוט?"

"רגע, רגע," אמר האיכר. מה עניין קלשון לכאן? וכי אינכם יכולים לזהות חנוכייה כשאתם רואים אותה, ועוד חנוכייה כה מפוארת!"

"אכן," הסכים הרב, "שוטה עשוי לחשוב שמדובר בסתם קלשון, אבל, אתם שהנכם חכמים גדולים, יכולים לראות בעליל שיש לו נשמה של מנורה..."

 

תקציר עברי שלי על פי הספר:

The Jar of Fools: Eight Hanukkah Stories from Chelm by Eric A. Kimmel, Holiday House, 2000.
 


 
תמונת המספר. אוסף יואל פרץ
© כל הזכויות שמורות
א', חנוכה, תשע"ד. 28.11.13


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|