שתיקת הברושים מאת יורם אלון

נכתב על ידי: יורם אלון

חורף 1964 . שעת אחר – הצהריים של יום חמישי .גשום וסוער. האוטובוס שם פעמיו לעפולה. אני סמל במחלקת טירונים במחנה 80 . התבקשתי על ידי מפקדי לאתר חייל מצטיין שלפתע נעלם , ולהשיבו לבסיס , מבלי שיהיה צורך בהתערבות המשטרה הצבאית . הקור והגשם הניסו את התושבים לבתיהם. לאחר מסע מייגע ברחובות העיר השוממה , הגעתי לבית מגוריו. משפחה מסבירת פנים קיבלה אותי בחמימות וסיפקה תשובות לכל שאלותיי , אך הבחור אין .

הפקדתי בידי המשפחה מכתב ובו בקשתי שיציג את מצוקות לבו ונעזור לו . בני המשפחה הבטיחו שאכן מחר יתייצב בבסיס. הלילה פרש כנפיו מוקדם . שוב גשם זלעפות ניתך ארצה . החשכה והקור העז חברו יחדיו, פשטו וחדרו לכל פינה ברחובות העיר השוממה. אני יושב בתחנת האוטובוס, שבפאתיה הדרומיים של עפולה .פניי לפרדס חנה . התכרבלתי במעיל הדובון , מנסה למצוא מפלט בתוכו מפני הצינה שאינה מתחשבת כלל. ....הנה מתקרב רכב כל שהוא . אני מסמן לו שיעצור , אך הוא חולף ביעף....ומותיר אותי שוב בדד. "האם יגיע אוטובוס או שמא אבלה כאן את הלילה " ? חולפת מחשבה בראשי. לפתע שומע אני קול צעדים . בעלטה קשה להבחין באיש . לאט לאט אני רואה בחור בחולצה לבנה ולראשו כיפה לבנה. "שמע חייל" הוא פונה אלי ואומר : " הערב אין שום סיכוי שתצא מכאן באוטובוס " "אולי טרמפ ? " אני שואל בחצי פה . הוא עונה לי בחיוך : " לא נראה לי שמישהו יצא בשעה זו " חלפו שניות אחדות של שתיקה . "בוא אלי לביתי , מרחק כמה צעדים מכאן" והוסיף "לאחר שינה טובה תצא עם האוטובוס הראשון " . הייתי במבוכה , אך היה ברור לי שזה הפתרון המתאים . מצאתי עצמי מהלך בחשיכה אחרי הבחור. הגשם פסק, בעת שפסענו בשביל המוביל לביתו. בקדמת החצר קבלו את פניי עצי ברוש כשומרים בפתח .

נכנסנו פנימה .תכונה רבה שררה בחדר. על אדן החלון ניצבה חנוכייה . בפינת האוכל ,סביב שולחן ,ישבו כל בני המשפחה ונעצו בי עיניהם . השולחן היה עמוס לעייפה במיני מזונות ושתייה .למרבה הפלא , היו אלה מאכלים מבית הוריי . לפתע , כבמטה קסם עזבו בני הבית את השולחן אחד אחד ופנו לחדריהם לשנת הלילה. שנתי הייתה קצרה ונדדה בין חלום למציאות . עם עלות השחר יצאתי את הבית , מתאמץ לראות את הכתובת שעל השלט , אך ללא הצלחה. ימים חלפו . יצאתי לחופשה . החלטתי לשוב לבית מארחיי ולהביע תודה . עם זר פרחים בידי , מצאתי עצמי עומד מול שלושה עצי ברוש ומגרש ריק. הירקן שבסמוך צחק כששאלתי היכן הבית שהיה כאן . "המגרש ריק....כבר שנים רבות " תדהמתי התעצמה כשהתברר לי בבניין המועצה , כי מעולם לא נבנה בית במגרש זה . חלפו שנים ..ושוב אני נוסע באוטובוס ששם פעמיו לעפולה. הנהג עצר במבואות הדרומיים של העיר . ירדתי ופסעתי בצעדים מדודים לעבר מקום הבית . שוב אותו מגרש ריק ...שוב אותם ברושים ,שומרי סוד, העומדים כחיילים במסדר. לפתע נזכרתי , שהיו אלה ימי חנוכה , ימי הניסים והנפלאות ...ואולי ...אולי גם זה היה נס ?! ,



 


 
© כל הזכויות שמורות
נובמבר 2006


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|