המכוניות של היום ממעטות לצפור

הצפירה

נכתב על ידי: דן גפני

עיתון הצפירה הופיע בוורשה שבפולין באמצע המאה ה-19, כשבועון עברי שנועד לקדם את רעיונות ההשכלה בקרב הציבור היהודי והפך ברבות הימים ליומון.
אחד מעורכיו היה נחום סוקולוב, זה שיורד בירידה תלולה בצפון נתניה ומגיע לצומת המרומזר של שדרות ויצמן.
אבל באמת שלא בצפירה הזו רציתי להרחיב, אלא בזו העולה ובוקעת מהאבטומוביל, מאז המצאתו, שנים אחדות לאחר צאתו של העיתון לאור.
נראה כי כל ילד ישראלי עובר את כור ההיתוך של התבגרותו הראשונית, בלימוד יסודי של מיקום הפפם באוטו של אבא, מייד לאחר שלמד להבין את אפשרויות הטילטול של ההגה, ימינה ושמאלה, אותו חלק חיוני באוטו, המתפתח כנראה לתסמונת "חולה הגה", מחלה שאינה מרפה מקורבנה גם לאחר עשרות שנים.
איזו גאווה היא לאב המצוי, הרוכן מעל העולל, הלוחץ בכל כוחו הזעום על כפתור הצופר ובאותה שעה לוטש אותו אב עיניו לצדדים, להבחין ולוודא כי כל השכונה כבר יודעת איזה גאון ומהיר תפיסה הוא הקטן וכי נכונו לו גדולות נצורות וצופרות, לעתיד לבוא.
אין ולו שיעור אחד על קלאץ', ובוודאי שלא על בלמים, הרגל שיתגלה מאוחר יותר כחסר מאד לאורך שנות חייו של הפעוט. אבל הצפירה, היא זו שתכתיב רבות מאורחות החיים, ותהווה אבן בוחן ליכולת התיקשור של אזרח נאמן ועל הזיקה למסורות המקומיות.
צופרים, יש רבים, וכאלה גם קולותיהם. נראה כי הראשונים שבהם היו מפוחים תפוחים אשר לחיצה נמרצת עליהם, שיגרה קול תרועה ואזהרה לבאות. היו אלו קולות שכמו עלו מגרונה של בהמה מגודלת ויכלו לעורר חיוך רחב בשל העליזות שהיתה חבויה בהם.
זכורני ימים רחוקים שבהם למדנו נושאי תעבורה, ואף הרחקנו לאחור, אל חוקי הדרך הראשונים מכולם- RULES OF THE ROAD. שמענו אז אודות חוק חשוב ביותר, אשר חייב כל רכב שעל הדרך לנוע רק אם ישנו אדם רץ לפני הרכב ומתריע בצילצול פעמון מפני הסכנה הקרבה.
לשם כך יתכן והומצא אז הצופר, כדי לחסוך בכוח אדם ובכוחותיו.. תרתי משמע.
מאז, עלו והתפתחו קולות הצפירה ללא הרף. חלקם נאסרו לשימוש בשל סיבות הקשורות ליכולת האוזניים והעצבים לשאת בהם.
החל מצופרי אוויר המחרידים כבר ממרחק ת''ק פרסה, ואשר לפי "אפקט דופלר" ניתן לדעת אם כבר חלפו-עברו על פני השומע, בהחליפם את זעקתם הנוראה בצליל נמוך ומתון במעט, כפי שמזהה כל אחד קטר הדוהר בתחנה שלא נועדה לעצירתו..
ישנן גם הצפירות העליזות, המשמיעות בחדווה קטע קצר מתוך נעימה קופצנית ופופולארית, כמו "הקולונל בוגי". זו היתה נפוצה בימים שכל זב חוטם אשר העז ורכש את רכבו הראשון, איזו טרנטה חלודה, ועמד על כך שכל השכונה תשמח לדעת שהנה שב הביתה בשלום.
ברבות הזמן החלו מסתפקים רובם של הנהגים בצופר החשמלי, שהלך והתפתח לכלי מפיק תרועות בהן ניתן להעביר מסרים חשובים, מין שפת ציפרור, המובנת ומתקבלת על ידי כולם, גם אם בזעף ובחרון אף.
ראשון לכולם, הנהג המתוסכל, שאינו זקוק לשום סיבה, כדי ללחוץ ולהביע זעם על מר גורלו, גם אם היתה זו למשל בקשתו להלוואה, שנדחתה על ידי מנהל סניף הבנק. תחילה הוא צופר, קצרות, בנקישה עצבנית, אפילו אינו מודע לכך שאצבעו היא הלוחצת, וכבר רוגז הוא על מאן דהוא מצפרר בקרבתו ואינו חש שהוא עצמו מפיק את הרעה הזו.
לידו, המזרז. זה המקים בלחיצות קצרצרות ומהירות קולות צפירה, שנועדו להעיז את העדר אל האחו. יהא זה כלפי נהג רכב שאינו ער דיו לרמזור העתיד להתחלף, או להולך רגל המתקשה לחצות את מעבר החצייה בקצב הרצוי, או נהג שהכתיב מהירות נסיעה שאינה עולה בקנה אחד עם המוסכמות. המזרז הינו בבחינת לוחם אמיתי שעיניו בורקות, פרצופו מיוזע ובעל תנועת יד מסובבת "למה מה?"
מאד נפוץ הוא הנהג המתריע והמחנך, זה הלוחץ לחיצה שסופה אינו ידוע. כבר חלף הוא מזמן על פני נשוא הצפירה, אבל עדיין מוחה, נפשו הסעורה אינה מניחה לו להרהר בהעברת מסר בקצרה והוא מוסיף לשלוח מבטי זעם במראות.
קל לראות בדמיון את אצבעו המתנפנפת עוד שעה ארוכה "נו נו נו", למען יראו כולם וייראו.
קול הקורא הוא שילוב ופיזור צלילים המתחיל בנגיעה קצרה על הצופר. משאינו נענה, הוא צופר למשכי זמן ארוכים יותר, עד שעובר לצפירה אין סופית. רק כך אפשר לצאת אל הים בשבת, או לבית הספר בימי החול. יתכן שאורך הצפירה נועד לגרום לאחד השכנים שדעתו נטרפת מדאגה, לחוש אל הנקרא ולזרז אותו אל רכב הקורא, בטרם יבולע.
הנה נשמעים פעמי המבשר. יתכן שהוא אוהד כדורגל, למשל, שזה עתה התבשר על נצחון קבוצתו ועליו להעביר את הבשורה לכל הציבור הצמא לחדשות המסעירות. כאן תשמע צפירה קצבית, שני טקטים ועוד שלושה הקצרים מהם, ואין יפים מהם ללוות קריאה קולית "הו, הא, מה קרה?". אפשר בדרך יעילה זו להעביר כל הודעה, על לידה, נישואין או זכייה בפיס.
מעניין הוא שהודעות אשר יגון בצידן, עוברות ללא בשורות מצופררות, שכן לא עת היא לשמחה כה קולנית.
המבשר כולל בתוכו גם את המברך, המעביר ברכת שלום לנהג ממול, או סימן של "לייק" לפוסע על מדרכה, כשעל פניו מרוח חיוך רחב שופע ידידות.
לרוב, הצפרן המצוי אינו נותן דעתו על אדם החוצה אותה שעה לפני רכבו, והנמצא בסכנת הלם מיידי בשל גלי הקול הנורא האופף אותו ללא אזהרה. לא אחת יש המתקוממים כנגד התקיפה האלימה של הצופר ובתוך חילופי דברים קשים, עולה שוב קולו של הצופר בהתרסה.
עד כמה ישראלי הוא הנוהג, לא לי לשפוט, אבל אוכל לגלות כי כבר הייתי במקומות שבהם מקומו של הצופר לא יכירנו.
ערכתי נסיון קצר בעת שהייתי עדיין רכוב ומצוי בכבישים. הכל החל עקב תקלה שבה פסק הצופר מפעולתו. הרמתי את מכסה המנוע ומצאתי חוט שניתק ממקומו. מרגע שהושב וחובר, שבה העליצות לרכב והוא ידע להשמיע את הקריאות כולן. בשלב זה, החלטתי לנסות ולבדוק מה ישתנה בנהיגתי אם אנתק מחדש את החוט ההוא.
מייד הייתי לחסר אונים. לא להזהיר ולא לבשר, לא להודיע ולא לזרז, לא לנזוף ולא לקרוא, לכל היותר יכולתי להוריד חלון ולהשמיע צעקה גדולה, שלעולם לא תהיה מרשימה ויעילה.
מאחר שידעתי כי יש בכך עבירת תנועה, לנסוע ללא צופר מתרונן, הרי שהיה בידי תירוץ מופלא לשוב ולחבר כל חוט למקומו, אבל רמת השימוש במתקן ההוא ירדה פלאים לתקופת מה.
זכרתי בחיוך של נוסטלגיה את אחד מכלי הרכב שעברו תחת ידי. והוא, לא הצליח להשמיע אלא חירחור צרוד וחלוש, מעורר גלי צחוק, שלא היתה בו תועלת, כי ביטוי הזעם לא היה פורקני דיו, ושום קריאה לא נשאה פירותיה.
מצבי דמה אז למי שאינו דובר את שפת המקום ועל כן אין איש שועה לדבריו וכל עזרה והתייחסות היא ממנו והלאה.
לו יכולתי וצופר טוב היה כעת בידי, כי אז הייתי משמיע צפירה נאמנה, למען ידעו כולם שסיימתי לכתוב דברים אלה, אלא שאיני בטוח מהי הקריאה המתאימה.
 


 
הסוסיתא של פעם. גם בה היה צופר.
© כל הזכויות שמורות
א', תמוז, תשע"ד. 29.6.14


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|