פרק שני: אני בוכה ונרדמת

נכתב על ידי: שניר מרינבך, מפי הילדה גחלת

מטוס.

יש לי כסא ליד אמא. אבא והאחיות שלי באותה שורה לידי. אני לא מפסיקה לבכות. אני לא רוצה לטוס. אני מתגעגעת לברוריה הכלבה שלי. אני מצאתי אותה לפני כמה חודשים בגן המשחקים
כלבה קטנה, גורה ממש כמוני ואמא הסכימה שנאסוף אותה אלינו הביתה. אני מאוד שמחה, אבא ממש לא שמח ואומר לאימא שהוא ראה מודעה שמישהו איבד כלבה כזו. אבל אבא רק צחק, זה לא היה באמת.
מאז אבא דווקא מאוד אוהב את ברוריה. אני גם מתגעגעת לגן שלי ובעיקר לאלוני, אבל נעצמות לי העיניים.
אני נרדמת.
אני מתעוררת.
כל המטוס רועד ואני רואה מהחלון ים ואיים קטנים. עכשו אנחנו כבר על הקרקע. אבא ישן כל הדרך ועכשו הוא מעיר את אחותי אביגיל. אילי אחותי השנייה כבר ערה ומסתכלת מהחלון החוצה. אמא אומרת שנחכה שכל האנשים ירדו. ואנחנו יורדים אחרונים. אנחנו במדרגות ויש אוטובוסים גדולים
והנה העגלה שלי !! מחכה ליד האוטובוס. מוזר כל האנשים שנדחפו לרדת מחכים רק לנו והאוטובוס נוסע אנחנו נכנסים ליוון.
יש שוטרים מסביב וכל מיני אנשים שמדברים בשפה שאני לא מבינה, אבל זהו.
אנחנו יושבים בבית קפה בטרמינל, אבל מאוד כואב לי בפה הפצע אז אני לא יכולה לאכול.
אני בוכה.
אבא לוקח אותי החוצה אני רואה אופנועים מכוניות והרבה אנשים אנחנו חוזרים פנימה וכל המשפחה יוצאת אנחנו נוסעים בשתי מוניות אני עם אימא ואבא והאחיות שלי במונית לידנו.
יש לנו המון מזוודות. אנחנו נוסעים בשיירה עד למלון. אמא אומרת שזה הבית שלנו עכשו. אנחנו עולים במעלית אביגיל ואילי כל הזמן רבות בינהן מי תלחץ על הכפתורים במעלית. אותי זה לא מעניין
אנחנו נכנסים לחדר 607 כולנו בחדר גדול, יש מטבח קטן, אבל לא מרשים לי לפתוח את הדלת של המקרר.  יש טלוויזיה ומרפסת ענקית שרואים ממנה הר שקוראים לו אקרופוליס.
אנחנו יורדים לאכול. אני ממש רעבה, אבל כואב לי בפה כל הזמן. אכלנו פיצה וסלט יווני.
אנחנו עולים לחדר. עוד פעם הן רבות מי תלחץ על הכפתור במעלית.
אמא מקלחת אותי. אנחנו סוגרים את הווילונות ויש חושך של לילה.
אני בוכה ונרדמת.

 
האקרופוליס ביוון
© כל הזכויות שמורות
ד', ניסן, תשע"ג. 15.3.13


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|