סיפורים נוספים:
 
הפרימוס

החצר בשכונה הירושלמית

נכתב על ידי: יהודה עצבה

הבית והשכונה - במת התיאטרון של ילדותינו

החצר הירושלמית ששכנה מעל בור המים המשותף, הייתה עבורי במת התיאטרון של ילדותי. מקום מפגש, מרכז השכונה, ההוויה התרבות, הווי החיים, 
באמצע החצר, המקווה ובית הכנסת. כאן היה הלב הפועם  של משחקי הילדות שעשינו במו ידינו. כאן היה  מפגש התרבויות, הטעמים והריחות. האוניברסיטה של החיים, החלפת מידע בכל התחומים, לבוש, מנהגים, מאכלים, מטעמים ובליל של שפות שנמזגו זו לזו ומתוך כל זה נוצרה השפה הירושלמית ששיקפה במיזוג שלה את הווי החיים המשותף של כולנו. בימי שישי היה לשכונה ריח מיוחד  - ריח מאכלי השבת, מעורבים ונמזגים זה לזה ויוצרים את הטעמים של המטבח הירושלמי של אימא וסבתא. 

 

והשכונה כמו בציור ילדים נאיבי של פעם, בתים קטנים בני קומה אחת. . גרנו כל המשפחה יחד לפעמים עשר נפשות בחדר אחד. יחד עם ההורים, הסבא והסבתא. הסלון והריהוט על בסיס הפורמייקה של שנות השישים. הסיוד של הבתים היה מיוחד, עם הרבה קישוטים ושפריץ של כסף וזהב. סיידנו פעם בשנה בדרך כלל לקראת הפסח. תקופת הפורמייקה. המיטות מיטות ברזל,  שמיכות פוף מלאות נוצות אווז. גודל הבית חדר ומטבח. כלי הבישול ( הפרימוס והפתילייה ). השירותים משותפים לכמה משפחות. בדרך כלל בחצר. נייר הטואלט ( שהיה למעשה גזרי עיתונים שתלו על מסמר בחדר השירותים ). כל משפחה ומסמר גזרי העיתונים שלה. אני רוצה להביא לכם דברים שספגתי וסיפורים מעולם החוויה האישית שלי. כיוצא בזה דברים האמורים בחצרות. החצר הירושלמית שהיא עולם ומלואו בעין בבואת עולם שהכל קורה בה . תיאטרון אמיתי. מהבוקר היה עובר מוכר החלב הערבי והיה צועק חליב חליב, עדר העיזים היה פולש לשכונה ומפעם לפעם הייתה יוצאת עקרת בית ומבקשת מעט חלב בכלי שהרי למי היה כסף לקנות חלב רק עשירים וחולים היו זוכים לקנות חלב. מאוחר יותר התחילו להגיע החלבנים עם כדי החלב ואחר כך עם הבקבוקים. רוכלים רבים אחרים היו באים אל השכונה בראש ובראשונה היינו שומעים את הקריאה המתנגנת של 'האלטע זאעכן'  דברים ישנים לקנות רופה וויג'ה' אלטע זאעכן אלטע שיך. שלא יהא קל בעיניכם מקצוע האלטע זאעכן באותם הימים. דוקטור לומד שבע שנים יש לו דיפלומה, אדבוקט חמש שנים ואתה עורך דין אבל אלטע זאעכן צריך מיומנויות בתחומים רבים, לדעת לנהל משא ומתן עם עקרות בית עקשניות ובשפות שונות. צריך להיות לו קול חד וחזק חודר קירות אבן עבים. ובעיקר להיות שילוב של סבל ומחלץ רהיטים מהבתים של פעם שהיו ממש קופסאות גפרורים ביחס לבתים היום.


אחר כך מוכר הבדים שהיה נכנס לשכונה וצעקותיו 'בדים בדים' במבטא הפרסי הקפיצו בבת אחת את כל נשות השכונה והוא היה עומד ליד הבתים ופורש לראווה את גלילי הבד הצבעוני מול שמש הבוקר כך שהבדים סינוורו אותנו בשלל הצבעים.

פתאו נשמעה קריאה מוכרת נוספת:
 "מבייד נחס" הוא זה שהיה מכריז על הברקת כלי הנחושת. הדמות המרתקת ביוצתר עבורנו הילדים הייתה דמותו של משחיז הסכינים, משחיז הסכינים שהיה מאוד מבוקש. היה ככה יושב על אופן אחד ומסובב עם ה"פדל" את האבן משחזת שהייתה מתיזה ניצוצות של אש. עד היום אני זוכר איך הבטנו מוקסמים ומלאי ריגוש מול ניצוצות האש שפרצו לחלל האוויר מתוך האבן משחזת. לנו זה נראה מעשה קסמים ממש.
ולא הזכרנו כבר את מוכר הקרח ומוכר הנפט בקיצור השכונה הייתה
במת תיאטרון אמיתית.

חלק שני

 

אזכיר רשימה חלקית של בעלי המקצוע שהגיעו לשכונה: מנפצי הצמר, מוכר הבדים. שער אל בנאת, חמלה מלאנה. היה גם מוזיק שהיה עובר עם מסרק ונייר והיה מנגן מנגינות נפלאות.

 

מקרר האוויר ( לופט צ'פקה ) מקרר עשוי רשתות שהיו תולים אותו מתחת לתקרה לשמור על המזון מנמלים ולא בכדי אצל הספרדים הוא נקרא "נמליה". בכל בית היה כד מים גדול מחרס ושם היו מים צוננים לאורחים ולבני הבית.

המסורת הייתה לשמור על הנקיון ויכולת גדעון לעבור בבתים ולראות את עקרות הבית "מכות" על השמיכות בכל המרפסות עם המחבט הזה. "( יהודה מדגים את מחבט הסמיכות של פעם ) זוכר גדעון.

עקרת בית ידעה טוב טוב לשמור על הנקיון והג'ינגל הכי מפורסם באותם ימים היה ממליץ על חומר הנקיון הפופולרי ביותר. יהודה שר " כל אישה יודעת למה, כל אישה בוחרת אמה" )

יכולת אז לשבת בחצר השכונה ולשמוע סימולטנית את כל תכניות הרדיו בוקעות מהמטבחים כולם. לא פעם היו השכנות יוצאות החוצה ומחליפות חוויות וביקורת על התכנית כל זה ממש בשידור חי.

 

מעולם לא נעלו דלת בשכונה. רב היה רב ולא רב בריח. סגירת הדלת נעשת אז בעזרת מסמר גדול שכופף לצורת האות 'דלת'  וכף הזזה ימינה או שמאלה הייתה עוצרת את הדלת או פותחת אותה.

  הכיף הכי גדול היה לצאת החוצה עם פרוסת לחם וריבה ולשחק עם כל החברים בשכונה למטה. מכוניות כמעט לא היו, הרכב היחיד היו הקורקינטים שלנו שעשינו במו ידינו. והחלום של כל ילד בימים ההם היו הממתקים. אימא הייתה עושה ממתקים בבית. ממה? מכל דבר. למשל, היו עושים סוכריות מתוקות מקליפות של תפוזים. היה עובר בשוק מחנה יהודה רוכל מחזיק בידו מקל של מטאטא בראשו היה תקוע חציל גדול ותוכו היו נעוצים מקלות שבראשם תפוחי עץ טבולים בעיסת סוכר אדומה. הרוכל היה מכריז על הסוכריות בשירה  ( יהודה מדגים ) "טופלה טוטוריטו, טופלה טוטוריטו".

היינו קונים "נוגה" שזה גוש מלבני מתוק ודביק. במבליק שחור. לדר צהוב. סוכריות "סין סין" שחורות קטנות וחריפות.

בתחנת הרכבת היה עובר בין הקרונות מוכר הממתקים אף הוא בשירה ( יהודה מדגים ) "סנדביץ' מסטיק, עוגות, שוקולד, מנטה". מה היה לו שם בסך הכל? שתי חפיסות קטנות של שוקולד פרה, ומסטיק תימני שזה היה מסתיק מתוק חריף.

הכיף הכי גדול היה למצוץ את חתיכות קני הסוכר. היה מגיע רוכל לשכונה וחותך מהקנים הארוכים חתיכות, זה היה מתוק, דבש.

היה גם ממתק שנקרא "עונג ילדים" מין קונוס נייר ארוך שבתוכו אבקת סוכר מעורבת בפיצוחים שטחנו אותם עד דק. היינו ככה חותכים את הקונוס מלמטה ואוכלי. ( הפוך בדיוק מגביע גלידה ) היו סוכריות מתרנגול אדום כרבולת שהיה גם משרוקית. אהבנו לבקש "ביס" מזה.

כשהיינו שומעים את הצעקות "שער אל בנאת" היינו מזנקים החוצה ומבקשים מהערבי שיפתח את הפח וימכור לנו מהצמר האדמדם החם והמתוק. בילדותי בירושלים היו שלושה בתי חרושת לממתקים וכולם של יהודים ספרדים שבני המשפחה כולם עבדו בהם. המילים שהיו קשורות בממתקים משמשות עד היום בשפה העברית. "ביס" , "לק", "שלוק" "לטעום" היו קרטיבים ואסקימו לימון. אז שתינו תסס וגזוז וסיפולוקס שהוא האבא של ה"סודה סטרים" של ימינו. ( יהודה מדגים בקבוק יפהפה של סיפולוקס )

 

בלילות החורף הקרים היה יושב מוכר הבוטנים עם פח מלא בוטנים שהונח על גבי פרימוס והיה מוכר את הבוטנים "בוטנים, חם טרי בוטנים, כוח שמשון בוטנים, כוח ללילה בוטנים. וממול היה עולה חדש מרוסיה שהיה מסתובב עם כובע טמבל כחול וצועק "מי לוקח פעם אחת מקבל פעמיים.

ומוכר הבמבמלה אלה היו תפוחי עץ בדרך כלל מתולעים שהיו טובלים אותם בעיסת סוכר אדומה וחמה ונועצים מקל והנה לכם סוכריה על מקל למהדרים והנמוכר היה נועץ סוכריות כאלה על חציל שנתקע בראש מקל וכך היה הולך וצועק "במבלה, הלו במבלה" והיה מוכר התולעים. זה היה המוצר שהכי אהבנו.

 

חצר הירושלמית היא חצר הנמצאת בלב השכונה ואליה נאליה מגיעות הדמויות הירושלמיות מכל הכיוונים. אם נתבונן בחצר מנקודת מבט של איש תפאורה בתיאטרון, הרי קרוב לודאי שהוא ימליץ על מרצפות האבן המבהיקות הבלות מזוקן השנים וממורקות מספונג'ה של נשות השכונה מדי שבוע בשבוע. הבהיקו והבריקו עד שהיו מאירות כמרצפות של זהב אל מול קרני השמש השוקעת בירושלים.

אגב כשריצפו את הרחבה של בית החולים הדסה בירושלים. העלה אחד האריכלים רעיון לרצפה במרצפות האבן של החצר הירושלמית כדי לתת בה נשמה יתירה והתחילו נציגי הקבלן מסתובבים בחצרות ומציעים לכל מיני בעלי בתים להחליף את מרצפות האבן שלהם בבלטות חדשות ויפות כולל העבודה ללא כל תשלום נוסף והיו מי שעטו על המציאה. מה שהזכיר את העסקאות שעשו הספרדים עם האצטקים כשהחליפו חרוזי זכוכית נוצצים בזהב טהור.

הכל היה טוב ויפה עד שהגיעו לבית הכנסת הגר"א  בשכונת שערי חסד. שם לא הסכימו הגבאים בעד שום הון שבעולם לוותר על אריחי האבן הספוגים בדמעות אבותיהם מהתפילות והתחינות בבית הכנסת.

 

 

ב: האוכל והממתקים בארצנו הקטנטונת.

 

"תאכל הרבה לחם" זה היה משפט המפתח של אימא. הימים לאחר קום המדינה. המצב היה קשה ימות הצנע. הכל חילקו במשורה. (יהודה מראה את פנקס תלושי המזון ).

אבל הכיף הכי גדול היה לצאת החוצה עם פרוסת לחם וריבה ולשחק עם כל החברים בשכונה למטה. מכוניות כמעט לא היו, הרכב היחיד היו הקורקינטים שלנו שעשינו במו ידינו. והחלום של כל ילד בימים ההם היו הממתקים. אימא הייתה עושה ממתקים בבית. ממה? מכל דבר. למשל, היו עושים סוכריות מתוקות מקליפות של תפוזים. היה עובר בשוק מחנה יהודה רוכל מחזיק בידו מקל של מטאטא בראשו היה תקוע חציל גדול ותוכו היו נעוצים מקלות שבראשם תפוחי עץ טבולים בעיסת סוכר אדומה. הרוכל היה מכריז על הסוכריות בשירה  ( יהודה מדגים ) "טופלה טוטוריטו, טופלה טוטוריטו".

הכי אני מתגעגע למתיקות שינקנו בשקעיקה מתוך  קני הסוכר. היה מגיע רוכל לשכונה וחותך מהקנים הארוכים חתיכות, זה היה מתוק, דבש.

היה גם ממתק שנקרא "עונג ילדים" מין קונוס נייר ארוך שבתוכו אבקת סוכר מעורבת בפיצוחים שטחנו אותם עד דק. היינו ככה חותכים את הקונוס מלמטה ואוכלי. ( הפוך בדיוק מגביע גלידה ) היו סוכריות מתרנגול אדום כרבולת שהיה גם משרוקית. אהבנו לבקש "ביס" מזה.

כשהיינו שומעים את הצעקות "שער אל בנאת" היינו מזנקים החוצה ומבקשים מהערבי שיפתח את הפח וימכור לנו מהצמר האדמדם החם והמתוק. בילדותי בירושלים היו שלושה בתי חרושת לממתקים וכולם של יהודים ספרדים שבני המשפחה כולם עבדו בהם. המילים שהיו קשורות בממתקים משמשות עד היום בשפה העברית. "ביס" , "לק", "שלוק" "לטעום" היו קרטיבים ואסקימו לימון. אז שתינו תסס וגזוז וסיפולוקס שהוא האבא של ה"סודה סטרים" של ימינו. ( יהודה מדגים בקבוק יפהפה של סיפולוקס )

 
נשמח להתייחסותכם ולתגובתכם. 

 


 
בקבוק הסיפולקס של מוכר הסודה
© כל הזכויות שמורות
31.5.2020 ח' סיון, תשף


2. אין כמו נוסטלגיה
מאת: מוטי גבאי 18/06/2020
בפרט באורח החיים של היום,אדם לאדם זאב,שכן שלא מכיר את שכנו שגר מולו,ילדים שכל עולמם זה הטלפון,נעים וחובה להיזכר בשנים הראשונות של המדינה.שכנים היו כמו אחים,ילדים שיחקו ביחד, מי הכיר את המילה שיימינג,והצניעות הצניעות שהיתה לכולם,יהודה עצבה אתה ענק ונעים תמיד לשמוע אותך בהוקרה מוטי
1. מקסים!!!
מאת: בת חן 02/06/2020
תיאור יפה וקולח, של תקופה קסומה, מחזיר אותנו אחורה, בערגה, תמשיכו לספר ולהחיות ולהזכיר מה היה, וכמה זה יפה היה
הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|