סיפור הרועה שלא רצה לעבוד

הסיפור הוא על הרועה של מושל הכפר בתורכיה. המושל של הכפר היה לו רועה ולמושל היו איזה עשרת אלפים ראש כבשים והיה רועה. יוצא יום יום עם הכבשים להרים לרעות. בקיצור, יום אחד רואה הרועה שכבשה מסתובבת, יוצאת החוצה והולכת. הוא רודף אחריה, נכנסת למערה. מסתכל היא הולכת לסוף המערה הוא רואה שיושבת שמה זאבה גדולה מאוד והזאבה יש לה עשרה גורים והיא עיוורת. הכבשה ניגשת אל תוך ידיה של הזאבה. והזאבה תופשת את הכבשה ומשסעת אותה והיא אוכלת.

הוא ראה את זה נדהם. חזר לעדר. בערב בא לבעל בית שלו ואמר לו -  אני עד כאן. יותר אני לא עובד. תודה רבה לך אני מודה לך על השנים שהעסקת אותי.

אומר לו - איך תאכל? איך תתפרנס?

עונה הרועה - האלוהים שנתן אוכל לזאבה עיוורת צריך לפרנס אותי. אני יותר לא עובד.

בעל הבית אומר - זה השתגע, התחרפן.

חזר הבייתה אמר גם את זה לאשתו. ואשתו התחילה לצעוק לבכות - מה נעשה, יש לנו ילדים קטנים שרוצים לאכול, רוצים בגדים, מה יהיה?

אומר הרועה לאשתו - אישה לא יעזור לך, אלוהים שנתן אוכל לזאבה עיוורת ולגדיים שלה, הוא גם צריך לתת לנו. יותר אני לא הולך לעבודה, לא הולך. כך כל מי שניסה לשכנע אותו לחזור לעבודה אומר אותם המילים. כולם חשבו שהוא השתגע.

לרועה הזה היה חמור. יום אחד באים שני גברים ואומרים לאישה - יש לכם חמור תשכירו לנו אותו וניתן לכם שכירות.

אמרה - בבקשה, קחו אותו שלמו כמה שאתם רוצים.

לקחו את החמור והלכו. אלו ששה חדשים לפני כן, פרצו וגנבו את האוצר של המלך וטמנו אותו באיזה שהוא הר מתחת לאיזה עץ שסימנו ואמרו - עד יעבור הזעם נלך להביא אותו ונזכרו באוצר שלהם ובאו השכירו את החמור והלכו למקום.

 הגיעו קצת מוקדם ונהיו רעבים.

אחד מהם הלך להביא אוכל. בדרך אמר - אני עשיתי את כל העבודה מה אני אתן לזיפת הזה  ייהנה מזה, לא! בדרך אלך לבית מרקחת אקנה בקבוק של רעל אשים באוכל, זה יאכל ייגמר במקום ואני אקח את החמור עם האוצר וזה יהיה שלי, הוא יישאר בהר יאכלו אותו זאבים.

והשני אמר אותו דבר - אני עשיתי את כל העבודה, הוא ייקח חצי, לא!

לקח את, חפר בור גדול, אמר - איך שיגיע אני אתן לו מכה בראש שלו, אזרוק אותו לבור, אכסה אותו, אוכל, אקח את האוצר ואלך כאילו לא היה כלום. מי יודע? מי יראה? אף אחד. הטעין את כל הזהב והיהלומים והאוצר על החמור ומחכה בהיכון.

טוב, איך שהגיע חברו כן עשה מה שאמר. הכניס לו את האת בראש, פתח לו את הראש, זרק אותו לתוך הבור וכיסה אותו וישב לאכול.

אחרי שגמר לאכול בכמה דקות הוא נשאר יושב באותו מקום. נהיה דמדומי ערב, השועלים התחילו לילל. החמור נבהל, קרע את החבל וכמו שאומרים "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" וחזר אל בית אדוניו וכל האוצר בתוך השקיים על החמור.

החמור הגיע לבית, התחיל לנעור. האישה קמה, פתחה את הדלת והכניסה אותו לאורווה שלו והלכה לישון.

בבוקר קמה לאפות לחם. נכנסה לאורווה ורואה החמור מועמס עם שקיים. ניגשה, אמרה אלו אנשים טובים, אולי השאירו לנו חיטה, משהו על החמור. ניגשת פותחת את השקיים, ראתה זהב, לירות זהב. התחילה לצבוט את עצמה לילל לראות אם היא ערה או חולמת. בעלה

צועק עליה - מה קרה? השתגעת? תסתמי את הפה.

אמרה לו - קום, בוא תראה מה יש פה, אוצר.

הוא בא, רואה לירות של זהב.

שניהם נדהמו, התחילו לדבר אחד עם השני, העירו את הילדים ושאלו - תגידו, אנחנו חולמים או זה ברצינות קרה?

התחילו להכיר בעובדה שזה ברצינות.

מאותו זמן והלאה הבן אדם נהיה בעל עסקים ונתעשר ואמר לאישתו - את רואה, זה שנתן לזאבה עיוורת עם הגורים שלה אוכל, היה כדאי לחכות שייתן לנו. זה יותר טוב מלחיות אלף שנה רועה.

האמת היא שאני סמכתי על מי שנתן לזאבה. מכוח האמונה שלי, הוא נתן לי.

כל מי ששאל אותו איך התעשרת? הוא השיב תשובה אחת - זה שנתן לזאבה עיוורת, זה נתן לי. וזאת התשובה נשארה עד הסוף ככה מי שיש לו אמונה חזקה,  מכוח האמונה החזקה מגיע למטרה במוקדם או במאוחר. וכתוב "החוט המשולש לא במהרה ינתק"

יהודה - נעים, מה זה קשור הפסוק הזה?

נעים: - האמונה היא משולשת, היא לא כמו חוט אחד, שלושה חוטים זה חזק מאוד.


© כל הזכויות שמורות



הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|