זכרונות המשפחה חלק ראשון

נכתב על ידי: החוקר והסופר שבתאי זכריה

                                                                     
                                  זכרונות מהמשפחה

                         א.המשפחה עוברת לגור בעיר הגדולה

משפחתנו עלתה ארצה – ממולדתנו - פולין – בשנת תרצ"ו-1936. קטנה היתה משפחתנו – ארבע נפשות היינו. הורי היקרים - אבי – צבי ואמי רבקה לאה ז"ל - ואני ואחי ראובן (ראוב'לה) ז"ל – שהיה צעיר ממני בשלש שנים.
לא פשוטים היו חיי ההורים, כבר בשנים הראשונות לנשואיהם. אבי ואמי היו שניהם ילידי העיירה הקטנה – יאנובה - שבאיזור ביאליסטוק – בפולין. הם התחתנו בעיירה זו בשנת תר"פ – 1920. שם משפחתה של אמי – מילדותה היה ינובסקי - ע"ש העיירה. נראה הדבר כי כבר בתחילה היו להורי קשיי פרנסה בעיירה, ולפיכך, מספר שנים לאחר נשואיהם - הם עברו לגור לעיר הגדולה – ביאליסטוק שבאיזור, זאת מתוך אמונה, כי מצבם הכלכלי ישתפר שם. שם נולדנו - אני ואחי ראובן.

                   ב.החצר הגדולה בזמנהוף 5 בביאליסטוק

1. אני זוכר את העיר ביאליסטוק. גרנו במרכז העיר, מקום שבו רוב האוכלסיה  – היה יהודי. גרנו ברחוב זמנהוף מספר 5. לא היה זה בית רגיל. סביב ביתנו היתה חצר רחבת ידיים, שסביבה עמדו בנינים רבי קומות, בהם התגוררו משפחות יהודיות. החצר היתה תמיד מלאה. עגלונים ועגלות רתומות לסוסים שהגיעו הנה מהעירות שמסביב לביאליסטוק. כן היו בד"כ בחצר - ציבור גדול של אנשים - המתרוצצים הלוך ושוב. לא אשכח את הווי החצר והמראות המיוחדים שחויתי בה - בשנים בהם גרתי בה. כיום - לאחר שהכל נעלם בשואה – ניתן לומר שהחצר - וכל ההווי שבה - שיקפה תמונה מאופן החיים היהודיים בעיירות (ה"שטעטלאך") של פולין, וקשריהם עם הערים הגדולות - שנמשכו  כך משך דורות.
החצר כאמור, שימשה - כרחבת חנייה ענקית. מי לא היה שם? – עמך ישראל - בעלי העגלות (ה"בעליגאלעס"), שהיו מגיעים אליה מדי יום - מהעיירות (ה"שטעטלאך") שמסביב לעיר ביאליסטוק. כל יום והעיירה והעגלונים שלו. העגלות היו יוצאות מהעירות בשעות הערב ומגיעות לעיר, בשעות הבוקר המוקדמות. מה הובילו העגלונים? רובם היו מובילים אתם תוצרת חקלאית של בני העיירות. כמובן שבדרך כלל, העגלונים הסיעו גם כמה מאנשי העיירות - שנזקקו לשרותי העיר הגדולה. התוצרת של העיירות – כללה - תבואות ממינים שונים, ולעיתים גם דברי חלב.
אחרי נסיעה של לילה שלם, היו העגלונים, מגיעים לעיר - בשעות הבוקר. הסחורות  היו מועברות ליעדיהם - לסוחרים בעיר - והנוסעים היו סרים למקומותיהם כדי לסדר את עניניהם. לעיתים היה זה ביקור אצל רופא - רופא מומחה, או מומחה לנושא אחר, כאלה, שלא היו קיימים בעיירה. לעיתים היו העגלונים מתבקשים על ידי בני העיירות - לרכוש עבורם מצרכים שונים בעיר. בשעות הערב – כאשר העגלונים והנוסעים - גמרו את עניניהם בעיר – היו כולם חוזרים ובאים אל החצר, כדי לנסוע חזרה לעיירות - ל"שטעטל", ושוב, נמשכה הנסיעה לילה שלם. זו היתה דרך החיים של אנשי העיירות בקשריהם עם העיר הגדולה. 
                                         
2. שני מקומות מענינים נוספים - היו בחצר - שהוסיפו לה נופך פיקנטי. שתי מאפיות של יהודים - לאפית עוגיות ומגדים טעימים היו בחצר. לא סתם מעשי מאפה נאפו שם, אלא היו אלה מגדנים  ועוגיות שהיה להם - "עשרה טעמים". הריחות הנעימים התפשטו בכל החצר, ולעולם לא אשכח טעמים וריחות אלה. בביאליסטוק ידעו לאפות. בעיקר היו האופים מומחים לאפיית כעכים (בייגל - בלע"ז). שמם הטוב של ה"בייגל הביאליסטוקאי" הלך לפניהם - והגיעו עד ניו-יורק שבאמריקה. עד היום כשפוגשים יהודים אמריקאים, ואתה מציין כי הנך ביאליסטוקאי - הם מרבים להזכיר את  ה"ביאליסטוקער בייגל" שלמדו לאפות אותם, מזה שנים - במאפיות של ניו-יורק.

3. בחצר שכן גם פונדק, שבו אפשר היה ללגום - כוסית של משקה חריף - וודקה או ארק וכ'ד'. באידיש קראו לפונדק – ה- "שיינק". לשיינק הגיעו – כדי לטעום את הדג המלוח המטוגן - והטעים - שהיה מוגש שם. גם כאן היו הריחות מדברי הטיגון – מתפשטים בחצר – לארכה ולרחבה. הפונדק שימש  מקום מפגש של העגלונים ועוברי האורח האחרים -  שהגיעו לחצר.
אציין כאן - כי אני בטוח - שהחצר בזמנהוף 5 - היתה היחידה בכל ביאליסטוק – כמקום כנס של העגלות - שקישרו בין העיר הגדולה והעירות שמסביבה.
כזה היה מראה החצר ודמותה. וכך, על רקע זה - וכל הסביבה - עברו שנות ילדותנו – של  ראובן אחי ז"ל ושלי - בביאליסטוק עירנו - ממנה עלינו ארצה.

                   ג.קשיי הפרנסה של המשפחה בביאליסטוק

אני חוזר אל המשפחה הקטנה. גם בביאליסטוק – כפי שיתברר - היו להורי קשיי פרנסה. אני זוכר את עצמי כבן 5 או 6 שנים כשגרנו בביאליסטוק.  כל האיזור שמסביב לחצר, היה  איזור  יהודי מובהק. הרחובות היו צרים, והבתים היו בנויים בצורה דחוסה – בית ליד בית, ודירה ליד דירה. בסביבה היו הרבה בתי עסק של יהודים, ביניהם בעיקר חנויות למכירת מצרכי מזון, וכן גם כמה איטליזים - דהיינו חנויות למכירת בשר. ואכן בגלל כך קראו היהודים לרחוב שלנו -  "יאטקע גאס" – דהיינו – "רחוב האיטליזים". בין החנויות, בלטו בעיקר, חנויות למכירת דגים מלוחים - ומלפפונים חמוצים, שהיו נתונים בחביות גדולות – "פעסאלאך" באידיש. ואכן גם בגלל זה – הרגישו תמיד באיזור - בריח של דגים מלוחים, ומלפפונים חמוצים. עד היום חש אני את הריחות והטעמים  של ביאליסטוק – זה הטעם היהודי המיוחד, והדברים מעבירים בקרבי מעין צמרמורת, ורגשות של נוסטלגיה וגעגועים. ואז אתה חוזר אל אותו עבר של אותם יהודים פשוטים חביבים וצנועים אלה – של כל ימות השנה - עם הזקנים הקצרים – המתרוצצים הלוך ושוב – לצורך פרנסתם - שנעלמו ואינם, ושנהרגו והומתו בכל מיני מיתות משונות – אלפי אלפי יהודים – שהוכחדו בשואה האיומה שעברה על פולין, והיה זה מעשי ידיו של העם הגרמני - ימ"ש. וכמובן, בין אלה שניספו - היו כמה וכמה מבני משפחתנו היקרים שהלכו ואינם ועליהם  נספר מעט להלן.
אך כאן אציין כי, כיום מבין אני מדוע אבא בחר דוקא בסביבה זו - כיוון שהאיזור היה איזור יהודי מובהק - ואבא אהב את ה"אידישקייט" - בכל רמ"ח איבריו.                              
 
בין אותן החנויות באיזור- היו גם כמה בתי כנסת קטנים. באחד מהם – שהיה קרוב ללבי - הייתי סר להתפלל בימות חול. אך מעניין כי איני זוכר שהלכתי אי פעם להתפלל בבית כנסת בביאליסטוק - יחד עם אבי - גם לא בשבתות. נדמה לי גם, שהייתי הולך לבית כנסת, רק בימי חול. דבר זה מעניין הוא - כי הרי אבי היה - כאמור - אדם דתי, ששמר תורה ומצוות - ורצה ודאי שבניו יתחנכו בדרך זו.
אך יתר על כן, אני חושב כעת - בכתבי את הדברים - שעד גיל שמונה – שאז כפי שאספר – עזב אבי את פולין, ונסע לארה"ב,  איני זוכר שישבנו אי פעם - כל המשפחה – על יד "שולחן שבת" – כשם שרגיל הדבר בימינו אצל משפחות דתיות. אני משער שדבר זה השפיע עלינו על הילדים - דהיינו – החיים ללא אבא - כיד מכוונת ומדריכה.                                       

כפי שציינתי, למדנו – אני ואחי - בבית ספר יהודי בביאליסטוק – שהיה נקרא: בי"ס - "תחכמוני".  אני בכיתה יותר גבוהה - בשלש שנים - מאחי ראובן ז"ל. בבית הספר זה - שהיה ברמה של בית ספר יסודי – השלמתי כשבע שנות לימוד. אך בהמשך הספקתי גם ללמוד כשנתיים – באותו מוסד - ברמה של בי"ס תיכון. בית הספר התיכון – נקרא היה – "תחכמוני הגבוה". למדנו בבית הספר את רוב המקצועות - בשפה העברית - דבר שלא היה שיגרתי בימים ההם - בפולין.

בביאליסטוק - הרשים אותי מאד האיזור המרכזי של העיר. המקום לא היה רחוק מביתנו - ברחוב זמנהוף. הבית הבולט והמרשים ביותר במרכז, היה – "שעון העיר" הגדול – ("דער שטאט זייגער" – באידיש). סביב השעון היו קיימים כמה וכמה חנויות ומבנים אחרים. זוכר אני, כי היו אלה לרב - חנויות של יהודים. גם בחנויות אלה נמכרו מצרכי מזון, וביניהם בלטו שוב - חביות הדגים המלוחים והמלפפונים החמוצים.
סביב השעון - היה קיים גן יפה ובו צמחייה רבת פרחים. זוכר אני גם כי בכל ימי ראשון – היו מתקבצים סביב לכיכר, חיילים פולנים, שבאו מפרברי העיר, כדי לפגוש כאן  "שיקסות" פולניות, שעבדו בעבודות "משק בית" - אצל משפחות יהודיות בביאליסטוק, והיה זה אירוע מיוחד.
בקצה הכיכר המרכזית של העיר, עמדה כנסיה גדולה, שהיתה בולטת בסביבה, ומרשימה בצורתה האדריכלית היפה שלה – בין בניני העיר האחרים.  

על יד רחוב זמנהוף, עבר נהר שנקרא היה: "ביאלה" – ומובן השם בפולנית הוא - לבן. אך יאמר כי המים בנהר לא היו כל כך "לבנים" – אלא תמיד היה בו מים דלוחים. כפי הנראה הוזרמו  לנהר - שפכים מבתי החרושת לטכסטיל – שהתקיימו בביאליסטוק - במספר רב. ביאליסטוק היתה ידועה - כעיר הטכסטיל.
  
                       ד.מה היתה פרנסתו של אבא בביאליסטוק?

מה היתה הפרנסה של אבי, וכיצד התפרנסה המשפחה? זוכר אני - כפי שציינתי – שגרנו ברחוב זמנהוף בביאליסטוק -  בדירה גדולה יותר מהרגיל. היתה זו דירה של כחמישה חדרים. אך זוכר אני, כי תמיד התאכסנו אצלנו אנשים זרים – יהודים וגם נוצרים. הורי - צבי ורבקה (או "ריבה" - כפי שקראו לה) גרו רק ב - 2 חדרים מתוך הדירה, ויתר החדרים הושכרו ללינות לילה - לאותם מתאכסנים. זוכר אני גם, ששני חדרים מהדירה, היו ללא חלונות. דירת המשפחה - היתה - מעין אכסניה – או מלון קטן - למתארחים, אך בה גרה גם המשפחה  הקטנה.                            

כיום מבין אני - ממצב הדברים – כי להורי לא היו חיים קלים. לא קל לגור בדירה אחת עם אנשים זרים. אך אציין פרט נוסף – שאותו סיפרה לי אמא, כי כאשר לא היו מספיק מתאכסנים בדירה ונשארו בדירה מקומות ריקים – היה אבא נאלץ – ללכת בלילות, לתחנת הרכבת של העיר – והיה מחכה לרדת הנוסעים מהרכבת, כדי להביא מתוכם - מתארחים עבור האכסניה הקטנה שלנו.

                             ה. אבא נוסע לפרנסתו לאמריקה

מצב דברים זה, גרם לכך שאבי החליט לעזוב את ארץ מולדתו - פולין – ולהגר מעבר לים,  זאת על מנת להביא משם פרנסה למשפחה. היה זה עוד בשנת 1929. אבי לקח את מקל הנידודים שלו ועזב את המשפחה ואת עיר מגוריו – ביאליסטוק - ונסע לאמריקה – לארץ ה"דוד סעם",  כדי לכלכל את המשפחה. משתמש אני במושג - "מקל נידודים" - כי כפי שנראה - לא היתה זו הפעם הנסיעה היחידה של אבא. כפי נראה בהמשך – כשהגענו לארץ – הרי כעבור שנתיים או שלש נסע אבא שוב לארה"ב. אך מאוחר יותר הוא נסע גם - פעם שלישית. באותה שנה - בשנת 1929 - לא  ידענו כלל לכמה זמן הוא נוסע, ואף הוא עצמו לא ידע זאת, וגם לא אמא.
גם לא יכולנו לדעת מה יהיה מצב הדברים בעתיד. האם הוא יצליח בחו"ל? השאלה החשובה היתה - איך תסתדר אמא לבד עם ילדיה הקטנים? וכאן תצויין עובדה חשובה. בעת שעזב אבי את פולין בשנת 1929 - אני הייתי בן  8 וראובן אחי - היה רק בן 5. 
                                                  
                             ו.דמותה של אמא

דבר זה כאמור לא היה פשוט עבור אמא. אך אמי ע"ה, היתה אישה שקיבלה כל  החלטה במעין הכנעה. היא לא אמרה דבר..ולא הביעה שום התנגדות למעשי אבא, ולכל דרכיו. כך – לפי זכרוני - היה ברוב רובם של הענינים בבית, אמא השלימה עם מר גורלה, ולא פעם - כפי שנראה - גורלה המר עליה. הדבר התבטא - בכל מיני אירועים ועובדות - במהלך החיים במשפחה.

                  ז. אבא שולח מכתבים מארה"ב

אבא הגיע לארה"ב והיה גר בעיר ניו-יורק, בחדר אחד, בדירת רביי - בעיר ניו-יורק. זוכר אני את  אותן שנים - כשהיינו מקבלים מאבא מכתבים מאמריקה. בדרך כלל, היו מכתביו  כתובים על כמה גליונות. כתב ידו היה עגול ויפה. הוא כתב - בשפת הדיבור שלנו – שפת אידיש, והיה מתחיל את מכתביו בביטוי: "טייערע ריבה מיט דיא קינדער.." דהיינו - "ריבה היקרה והילדים..". אבא כתב על הרגשותיו בארץ הזרה - בארצות הברית. איני יודע היום מה בעצם
היו עסקיו של אבא וממה הוא התפרנס. מה שזוכר אני כי כאשר הוא כבר ידע שהוא יסע לארה"ב, נסע אבא ליאנובה – כדי ללמוד שם את מלאכת השחיטה. אך מאוחר יותר - הוא כלל לא רצה להתעסק במקצוע זה, כי זה זה לא היה מתאים לו - והיה קשה לו. דומני שבשנים מאוחרות יותר הוא עבד כשליח של מוסד תורני מביאליסטוק. אך בשנים האחרונות -  בשהותו בארה"ב –  עבד אבי במקצוע של ליטוש יהלומים. זוכר אני מאז ומתמיד, כי כתובתו באמריקה
היתה: – "...אצל רביי רוקח, סופולק סטריט (דהיינו רחוב סופולק) מספר 16 - ניו יורק".
 

אצל הרביי הזה - בניו יורק - גר אבא למעשה כל השנים שהוא חי באמריקה. היה זה באיזור יהודי מובהק - ב"איסט סייד" – של ניו-יורק. אבא שכר מהרביי הזה – אחד מחדרי דירתו - וגר שם כאמור, בכל זמן שהותו בארה"ב – גם כשנסע לשם פעם שניה, או אפילו פעם שלישית.

לפעמים - היה אבא מצרף מעט כסף למכתב – לצורך המחייה שלנו. המדובר היה בסכומים של 100 דולר ולפעמים- 200 . לעיתים, נראה היה לי, כי הסכום אינו מספיק למחייתנו, ואז הייתי מדבר עם אמא, ומציע לה כי תכתוב לאבא שישלח יותר. אך אמא סירבה, כי כך היה דרכה ים -  לא להציק בדרישות.
בכל השנים – כשאבא היה בחו"ל – ניהלה אמא לבדה את עניני הבית. היא גידלה וחינכה את ילדיה, ודאגה לצרכי מחסורינו. שהייתו בארה"ב של אבא - בנסיעתו הראשונה - לא היתה קצרה לגמרי – היא נמשכה כ – 7 -  שנים  תמימות – משנת 1929 עד 1936.
כיום כמעט ברור, כי שהייתו בחו"ל, השפיעה עלינו - הילדים. נראה לי, שהבדידות הזו, ללא אבא, גרם לכך, שלא הצלחנו כל כך בלימודים בבית הספר וחסרה היתה היד המכוונת והמשגיחה של אבא. 
                                 
          ח.הנסיעה לעיירה של סבתא, "יאנובה", והזכרונות מהעיירה  
                                                    
למעשה – אחרי שאבא נסע לארה"ב, עזבה אימא את הדירה הגדולה ברחוב זמנהוף, בביאליסטוק. היא חיסלה את עסק האכסניה בדירה – כי העניין לא התאים שהיא תתעסק לבד בעסק הזה. כעבור זמן מה, החליטה אמא לעזוב את ביאליסטוק, ולנסוע עם הילדים לעיירה של סבתא פעשע - יאנובה. באנו אכן ליאנובה, אך שהינו בה רק שנה אחת. נראה לי כי - אנו הילדים – ילידי העיר הגדולה, לא יכולנו להסתגל לחיי העיירה הקטנה.
                
חזרנו לפיכך לביאליסטוק, ואמא שכרה דירה קטנה יותר, באיזור שהיה רחוק מעט מדירתנו הקודמת בזמנהוף. מדירה זו נפרדנו, מאוחר יותר, כאשר חזר אבא מארה"ב - והחליט שנעלה  לארץ ישראל, ואנו אכן  עלינו אתו ארצה.
אך כאן אוסיף ואספר - כי בכל השנים – כשאבא היה בארה"ב – נהגנו לנסוע הרבה ליאנובה בימי נופש – בתקופת הקיץ. ביאנובה – התגוררה אמא של אמי - "הסבתא פעשע" - יחד עם משפחתה. הנסיעה לעיירה, היתה עבורנו הילדים - חלום. בעיירה היה לסבתא "טחנת רוח" גדולה - לטחינת קמח, והיתה משרתת את אנשי הכפרים  שבסביבתה. הכנפיים הענקיות  של הטחנה היו מסתובבות בכוח הרוח – והיו מפעילים  את הריחיים של הטחנה.  - הדודים - יאנק'ל ויוס'ל - אחי האמא - הם שהיו מפעילים את הטחנה. צרכני הטחנה היו - האיכרים הפולנים תושבי הכפרים היו מגיעים בעגלות לחצר הטחנה כשהם עמוסים שקי חיטה. סוחבים את השקים מהעגלות ומוסרים אותם לטחינה לדודים יענק'ל ויוס'ל.
האיכרים היו מדברים בפולנית קשה והיה קשה להבין את דיבורם. ועל הדודים - יעקב ויוס'ל נספר דברים נוספים להלן.
לאמא היו עוד שלש אחיות ואח צעיר. שתי האחיות - גישע וביילע – היו מבוגרות מאמא. הן עזבו את יאנובה בשנים מוקדמות, והיגרו לארצות הברית. האחות גישע באה פעם לביקור לפולין וראיתיה אז. את האחות ביילע לא ראיתי מעולם. אמא תמיד סיפרה שביילה היתה כשרונית מאד ומיוחדת. היא סבלה ממחלת הריאות והרופאים אמרו כי עליה לנסוע לארץ חמה, כדי להתרפא. היא נסעה אכן למדינת קולורדו שבארצות הברית - שהיתה ידועה כמקום חם. אמא גם סיפרה שביילע כתבה שירים בשפת האידיש. לימים, כשאמא נסעה לארה"ב, והביאה משם את השירים.
בשירים היא ביטאה געגועים רבים לעיירה בה נולדה – יאנובה – וכללה בהם הרבה זכרונות מנעוריה. אמא מסרה לי את הכתבים,והם כיום בידי.
האח הצעיר של אמא היה - מיכל. הוא היה חי ביאנובה, אך לפעמים היה נוסע לביאליסטוק. סיפור הדברים לגביו הוא מעניין ביותר. לפני מלחמת העולם השניה - שפרצה ב- 1939, הגיעה באחד הימים ליאנובה – גברת מכובדת מארצות הברית. היא התאהבה במיכל  והתחתנה אתו, ולקחה אותו לארה"ב. כך ניצל הדוד מיכל – למזלו הטוב - מאימי השואה.
הבית של סבתא, היה בית חד קומתי ושכן בקצה העיירה. מבית סבתא אפשר היה לראות את הכפרים של האיכרים הפולניים – ששכנו קרוב לעיירה. טחנת הרוח של סבתא היתה בולטת מאד בסביבה. כילדים - היתה טחנת הרוח עבורנו - חלק חשוב בחיינו כילדים. סיפורי העיירה וטחנת הרוח - היו תמיד מרתקים, והביקורים אצל סבתא ביאנובה - היו עבורנו חוויה מרגשת ובלתי נשכחת.
מביאליסטוק לעיירה היינו נוסעים בעגלה רתומה לסוס, והנסיעה היתה עבורנו - סיפור מרתק  ומרגש. על הנסיעה בעגלה, כבר כתבתי לפני כן – בספרי על החצר בה גרנו בביאליסטוק. כפי שסופר - היינו יוצאים בעגלה מביאליסטוק בשעות הערב, ואחרי נסיעה של לילה שלם, היינו מגיעים לפנות בוקר – לעיירה - לשטעט'ל שלנו - יאנובה. בשעת הנסיעה היה העגלון – ה"בעל עגלה" – יושב בדוכנו עם השוט בידו. בעת הנסיעה אפשר היה להרהר על כל מה שהעסיק אותך. היו עוברים בשעות הלילה עיירות בלתי מוכרות, ולפיכך לא ראינו הרבה. חויה מיוחדת היתה כשהעגלה נכנסה למעבי יער. הנסיעה היתה, כל הזמן בדרכי עפר, כשמשני הצדדים עומדים עצים עבותים וגבוהים, ושקט ודממה מסביב. שוכבים בעגלה - והעיינים מופנות לשמיים הכחולים, ורואים רק פס צר של שמיים. וכך עוברים קילומטרים על  קילומטרים, תוך דממה גמורה. אפילו - צפצוף ציפורים אין שומעים.
בשעות הבוקר המוקדמות – בהיותנו עייפים ומוטשים מהנסיעה, מתקרבים אכן ליעד. לאט לאט מתחילים לראות את בתי העיירה. העגלה נכנסת לאט לעיירה, ואז רואים ופוגשים כמה מאנשי העיירה שהתעוררו ראשונים.
כשאתה נכנס לחצרה של סבתא, מתחיל כבר סיפור חדש. אחר חילוץ העצמות, אתה נכנס לבית פנימה, ועולם חדש נפתח לפניך.
בשעות אחה"צ, מחכים למפגש עם החברים מהעיירה, ואתה שמח ומתמוגג מהמפגש ומהמשחקים המוצעים לך, ומכל מה שאתה רואה מסביב. 
הנופים בעיירה ובסביבתה יפים ביותר. מרחבי שדות ושטחים ירוקים לפניך עד אין סוף. הכל חי ופורח, והשמים כחולים ומסביב - הכל מלא אור, שלא כמו בעיר הגדולה שהיו בה כמה וכמה  סימטאות צרות ואפלות מעט. סבתא היתה מגישה לנו אוכל - מאכלי חלב טעימים – שהיא עצמה היתה מכינה אותם. לפעמים היינו סרים עם החברים לכפרים של הגויים, ושם היינו הולכים לקטוף בשדות - אפונה ירוקה, והיתה זאת חוויה בלתי נשכחת.
גם לגני פרי הלכנו, כדי לקטוף תפוחים ואגסים - מתוקים מדבש וב"טעם גן עדן". לעיתים הלכנו לנהר של העיירה שמימיו היו נקיים וזכים. קופצים לנהר להתרחץ, וזאת היתה חוויה בלתי נשכחת. מבלים במשך שעות היום – עד הערב שמש. כל התחושות הנעימות ממלאים את ליבך  הרבה זמן. 

 

 

                                                                ט. הטחנה של סבתא ביאנובה איננה...

וכאן  אספר על חוויה עצובה שקרתה לנו הקשורה עם טחנת הרוח של סבתא. תחילה יש לציין כי הטחנה של סבתא לא היתה היחידה בעיירה. לא רחוק מהטחנה של סבתא – במרחק של כ – 200 עד 300 מטר, עמדה טחנה שניה, מקבילה ודומה מאד לטחנתה של סבתא. עד כמה שאני זוכר, הטחנה השניה הייתה שייכת לקרובים של סבתא. מכאן שבקצה העיירה ממערב, עמדו שתי טחנות. ניתן לומר כי שתי הטחנות היו מסמלות את העיירה יאנובה.
הסיפור מתחיל בנסיעה ליאנובה. היה זה בשנים מאוחרות יותר, קרוב לעלייתנו לארץ. אמא החליטה לנסוע איתנו ליאנובה. יצאנו בשעות הערב מביאליסטוק בעגלה. אנוכי ואחי ראובן ישבנו בעגלה עם אמא. אחר נסיעה לילה שלם, הגענו בשעות הבוקר קרוב ליאנובה. והנה בהתקרבנו לעיירה ראיתי את הבתים הראשונים של העיירה. אך כדי לראות היטב, נעמדתי בעגלה כדי לראות היטב את הבתים וביחוד את שתי טחנות הרוח הבולטות שהיו סימן ההיכר של העיירה. אני מתאמץ יותר ויותר, כדי לראות...אך משום מה אינני רואה את שתי הטחנות...
איני רואה אלא אחת.. אני שוב מנסה לראות..ושוב איני רואה אלא טחנה אחת. מה קרה? מה קרה?...חושך נעשה לי בעיניים ובלב, היכן היכן הם שתי הטחנות...הכל מטושטש ...ורק טחנה אחת רואים.  העצבות והחשש הולכים וגוברים. והנה.. באותו הזמן, כשאני בצער, עברה מולנו עגלה בה נהג איכר פולני. בחשש מסוים, פונה אני אל האיכר ושואל אותו - בפולנית השבורה שלי - האם ידוע לו אם קרה משהו לטחנה הרוח של משפחת ינובסקי ביאנובה....ואז הוא עונה לי בזו הלשון:..."הטחנה של משפחת ינובסקי...נשרפה עד התחת...". נדהמתי...אחזתי בראשי, וחשבתי בלבי מה קרה האם יתכן דבר כזה?...מסרתי לאמא הדברים ששסיפר לי הגוי, והאה. צער גדול ועגמת נפש אחזני..איזה אסון, איזה אסון. וכך באותה הרגשה עצובה הגענו לעיירה לחצרה ומקום הטחנה של סבתא. והנה כך... זה קרה אכן...רואים את האסון שקרה. כל אותו המבנה הגדול והיפה מעץ, שהיה סמל המשפחה, נעלם ואיננו. רואים רק מספר אבנים...תחתית הטחנה... רק גדר אבנים עגול שהחזיק את המבנה היפה שהיה עשוי עץ איננו וזהו....
הלכה ונעלמה - גאוות המשפחה  - נעלם בין לילה, המבנה המפואר. התחלנו להתעניין מה ואיך זה קרה. והנה כולם מספרים לנו, שאכן לפני כיומיים בלילה... אחזה אש בטחנה... אנשי הבית ניסו בכל כוחם לכבות את הדליקה אך זה לא הצליח. ספק אכן אם בעיירה היתה איזו קבוצה..של מכבי אש. כאמור רק בני המשפחה ניסו לעשות משהו כדי לכבות את השריפה ולהציל את המבנה, אך שום דבר לא עזר. סיפרו לנו כי האיש העיקרי שניסה לעשות משהו היה הדוד יעקב – האח של אמא. כל פעם הוא רץ אל  באר המים ושאב דלי מים ורץ כדי לשפכו על הטחנה הבוערת, אך כל הדברים האלה היו כמו טיפות מים בים הגדול, והטחנה נשרפה, נשרפה כליל. בני הבית סיפרו גם כי בשעת מעשה, שערות ראשו של יעקב  (יענק'ל) - סמרו ממש – מרוב צער ועגמת נפש. ואכן כשבאנו למקום.. ראינוהו במצד זה - כולו מיואש ומדוכא. הנה כך הלכה ונגמרה – חמדת הבית..חמדת המשפחה ”טחנת הקמח" וכל התפארת שלה שנמשכה משך דורות.                     
                  
              י.הלימודים בבתי הספר וחגיגת ה"בר מצוה" שלי בפולין

כאן אציין, כי אחרי שאבא נסע לארה"ב, למדנו אני ואחי ראובן – כל השנים - בבתי ספר עבריים, שנקראו בשם – "תרבות". הלימודים נוהלו בעיקר בשפה העברית, ומאד נהנינו ללמוד  בבתי ספר אלו כי אהבנו ללמוד בעברית והרגשנו כי זו אכן זו תהיה שפתנו בעתיד. כך אכן היה – מספר שנים לאחר מכן – עלינו ביזמת אבא לארץ ישראל, ואז יכולנו לדבר את השפה העברית בצורה רגילה. אני הספקתי אף ללמוד בבית ספר תיכון בביאליסטוק - כשנתיים.
ברצוני לספר כעת -  על יום חשוב וחגיגי שחגגו לי עוד בפולין – המדובר ביום ה"בר מצוה" שלי. היה זה בחודש תמוז - בקיץ שנת 1934 – קרוב ליום ההולדת שלי ה - 13. אבא היה עדיין באמריקה, אך כידוע בחגיגת בר-מצוה לילד יהודי – האיש החשוב הוא האבא.
באותה שנה יצאנו עם אמא למקום נופש מחוץ לביאליסטוק. המקום  היה איזור טבע יפה ששכן צפונית מזרחית לעירנו קרוב לעיר גרודנה. אם איני טועה למקום קראו: דרוזגניק". המקום היה טבול כולו בעצים וירק – וביניהם אגמי מים, והיה זה מקום יפה ביותר. עמדנו להיות כשבועיים. כילדים אהבנו תמיד להמצא במקום של טבע, ודומני - שהיתה זו פעם שניה שאמא לקחה אותנו
למקום זה. הלינה היתה בצריפי עץ והיינו מכינים לבד את האוכל. באותם ימים נזכרנו, שהנה הגעתי לגיל בר-מצוה – בן 13 – תאריך חשוב לילד יהודי. כיום אחרי שאנו חייים בירושלים כבר
למעלה מ – 70 שנה, ידוע ומקובל כי בארץ עושים חגיגות "בר מצוה" לרוב בצורה בזבזנית מאד. מוציאים כספים רבים כדי לשכור אולמות מפוארים לעריכת החגיגה, מזמינים תזמורות וכד'. אך לגבי - כילד יהודי בפולין בזמנים ההם ובמקום מרוחק זה - הבנתי  שהכל יתקיים  בצורה צנועה. ואכן כך היה הדבר במציאות. 
אך מעניין – שהיתה בעניין - עובדה שהיטיבה אימי בעניין. באותו הזמן של ימי הנופש – שהתה באיזור, קבוצה של צעירים דתיים – למטרת - "הכשרה" – דהיינו הקבוצה עסקה במקום בעבודות חקלאיות כהכשרה לעליה לארץ ישראל . ואכן הקבוצה עבדה באיזור הנופש בחקלאות אצל בעלי אחוזות במקום. באותם ימים בפולין - היתה זו דרכם של צעירים יהודים חלוצים - שביקשו להתכונן בכך לעליה ארצה. את מפעלי "ההכשרה" יזמו והפעילו המוסדות הציונים.
אנשי הקבוצה הדתית הזו, קיימו תפילות בימי חול ושבת, וכך קרה הדבר בדיוק - למזלי. התקשרנו עם אנשי הקבוצה והודענו להם את העובדה – שהגעתי לגיל בר-מצוה ולפי המינהג
והמצוה  עלי לעלות לתורה בתפילת השבת הקרובה. אנשי הקבוצה שמחו ונענו לנו בחפץ לב.
ואכן באותה שבת התפללתי עם אנשי הקבוצה, וכיבדוני ב"עליה לתורה". היתה זה הפעם הראשונה שעליתי לתורה. וכך חגגתי את היום החשוב בחיי - במקום היפה הזה – בפולין הרחוקה. 
                                                                   
               יא. אבא חוזר מארה"ב והמשפחה עולה ארצה

בשנת 1936 החליט אבא לעזוב את ארה"ב. הוא עמד לפני דילמה – האם לחזור ולחיות עם המשפחה בפולין או לנקוט בדרך אחרת. ואכן בארה"ב החליט אבא על צעד חשוב לקראת עתידנו. החלטתו הייתה לחזור אכן לפולין, אך לא כדי להשאר בה, אלא כדי לקחת את המשפחה הקטנה ולעלות אתה לארץ ישראל. זו כאמור היתה החלטה חשובה לעתיד המשפחה. ואכן - ניתן לומר – כי הודות לאבא, זכינו ונשארנו בחיים – וכך ניצלה המשפחה.
אבא עזב את ארצות הברית בשנת 1936 והגיע לביאליסטוק שבפולין. לאור מה שקרה ליהדות פולין – בימי מלחמת העולם השניה -  הרי אבא עשה את ההחלטה החיונית למשפחה.
 
שלש שנים אחר בואו לפולין - בשנת 1939 – פרצה מלחמת העולם השניה, על כל מוראותיה. העם הגרמני האכזר הביא את האסון על העם היהודי. הוכחדו והושמידו  6 מליון מיהודי אירופה ובתוכם כל התפוצה היהודית הגדולה -  3 מליון של יהודי פולין.

  אם אבא היה חוזר לפולין, הרי יכול היה רח"ל לקרות  אסון על המשפחה, וכך הוא הציל את  המשפחה הקטנה שלנו. ואכן עד היום, אנו כולנו - בנינו ובני בנינו – מזכירים את הנס שקרה למשפחה בזכות אבא.
בשהותו של אבא בארצות הברית הוא היה בעל יכולת כספית – כדי לקבל עבורנו את רשיונות העליה לארץ ישראל, מה שקראו בזמנו - "סרטיפיקטים", וזה איפשר לנו לעלות ארצה - לארץ ישראל.
                                        
            יב. אנו נפרדים מקרובינו בביאליסטוק וביאנובה 
 
זוכר אני שאבא הגיע לביאליסטוק, ושהה בה מספר ימים. באלה הימים ביקשנו להפרד מהקרובים בביאליסטוק וביאנובה.  תחילה נפרדנו מקרובינו ומכרינו בביאליסטוק. הקרובים בביאליסטוק – היו מהצד של אבא - דהיינו - הסבתא מלכה – אמה של אבא - והאחיות של אבא, הדודות - גולדה ואטקה.. ובני משפחותיהם – ואחות נוספת שגרה בעיירה סמוך לביאליסטוק.
היה זה בחודש ינואר 1936 לערך. אני מניח שלקראת עלייתנו לארץ – חיסלה אימא את כל החפצים שהיו לנו בביאליסטוק. היא מסרה את הדירה השכורה שלנו - לבעליה. מכרה או מסרה את כל המטלטלים שלנו. איני זוכר שהייתה בקרבנו איזו שמחה מיוחדת. אני ואחי סיימנו את לימודינו בבתי הספר, והודענו לבית הספר על עלייתנו לארץ. בלימודי בבית הספר – "תחכמוני"  הספקתי לסיים גם 2 שנות לימוד בבית ספר התיכון של "תחכמני שנקרא היה – "תחכמוני הגבוה". 
מביאליסטוק נסענו לעיירה של סבתא פעשע – ליאנובה - כדי להיפרד מהקרובים שם. נסענו רק אמא ואנו - שני הילדים. לאבא כבר לא היו קרובים ביאנובה. ביאנובה חיו באותו הזמן הסבתא פעשע - והאחים של אמא ז"ל – האח הבכיר יוסף (יוס'ל) אשתו וילדיו, וכן הדוד יעקב (יענקל) ז"ל – שהזכרנוהו לעיל - שהיה רווק - והדודה הצעירה הינדע ז"ל – שהיתה ג"כ רווקה.
כאן אזכיר דבר מצער – בעניין הינדע. בשנים מאוחרות יותר מצאתי מכתב של הינדע  בו היא כתבה לאימה – שתעשה משהו כדי להוציאה מפולין, והיא היתה מאד סקפטית אם אמא תעשה משהו בנידון – ואכן לאחר המלחמה לאחר השואה – התברר לנו כי כולם - שני הדודים הנזכרים וגם הינדע ז"ל – נספו ואינם.
הסבתא נפטרה מספר שנים לאחר מכן. לגבי קרובינו אלה – הדודים והדודה הרעיה של יוסל והילדים = חוץ מהסבתא - לאור מה שקרה בשואה  שהם נרצחו כולם  זו היתה  הפעם האחרונה שראינו אותם.
ביאנובה שהינו רק כיומיים שלשה. הייתי אומר שכבר אז הורגש איזה עצב באויר, והנה אחת האותות לכך. 

            
  יג.הדוד יוס'ל בוכה בשעת הפרידה מאיתנו

נפרדנו מכל אחד מהקרובים ביאנובה. ועמדנו לנסוע מיאנובה לביאליסטוק. לעולם לא אשכח את הפרידה העצובה שלנו - מהדוד יוסף (יוס'ל). היו אלה ימי חורף קרים ביותר. כל מרחבי העיירה וסביבתה, מכוסים היו שלג רב. לפיכך לא ניתן היה לנסוע מיאנובה בעגלה רגילה אלא צריך היה לשכור מזחלה לנסיעה – דהיינו עגלה מתאימה לנסיעה בשלג. ואכן כך היה, ויצאנו לדרך במיזחלה בשעות הבוקר לכוון ביאליסטוק.  היחידי שנלווה אלינו לנסיעה ביצאנו מיאנובה - היה הדוד יוס'ל ז"ל. הוא לא התכונן לנסוע אתנו כל הדרך, אלא כוונתו ללוות אותנו מעט ביציאה מן העיירה – ואח"כ לחזור אולי ברגל או בדרך אחרת - ליאנובה.
במזחלה שהובלה ע"י סוס, ישבנו - אמא, הדוד יוס'ל, אני ואחי הצעיר – ראובן (ראוב'לה). את המזחלה הוביל עגלון. הנוף היה בלתי רגיל. שדות על שדות סביב סביב הכל מכוסה בשלג - ולובן השלג היה בהיר ביותר. אך השמש זרחה במלוא עצמתה. יוס'ל – האיש הצנוע הזה – בבגדי העבודה שלו – ישב מולנו כל הדרך – אך בכה ובכה – ללא סוף. הוא לא הפסיק לבכות.   אני לא זכרתי כי גם ראובן אחי בכה אך אמא כתבה על כך בשנים מאוחרות – כאשר ראובן נהרג במלחמות ישראל בירושלים בשנת 1948. מאז האסון הזה אמא הרבתה לכתוב ללא סוף וביכתה את אסונה המר. אמא כתבה כל מה שעל הלב. לעיתים הרטיבה בדמעות עיניה את גליונות הכתיבה. בין היתר, מאוחר יותר מצאתי בין גליונות כתביה, תיאור קצר על אותה פרידה עצובה מיוס'ל בשעה שיצאנו, ביום הקר הזה מיאנובה.  
אמא כתבה ששני אנשים בכו אז בעגלה יוס'ל אחיה – שכנראה הרגיש שזו פגישתנו האחרונה, ושלעולם כבר לא נתראה, כי ליבו אולי אמר לו – שעלולה להתרחש הטרגדיה האיומה של השואה – שבה גם הוא וכל בני המשפחה ירצחו רח"ל לצערנו. אך מוסיפה אמא, כי גם ראוב'לה שלנו בכה – כי לדבריה... אולי הוא חש והרגיש שיקרה לו משהו, ולא יראה אף פעם את יוס'ל - לעולם. וכמובן שעל כל האירועים האלה – והאסון לגבי ראובן היקר – נכתוב להלן בפרטות.
 
                                  יד. אנו עולים לארץ ישראל

אינני זוכר כיום לאן הגענו בביאליסטוק. היכן לן אבא ואיפה נפגשנו אתו. היה זה היום האחרון לשהותנו בעיר הולדתי - ביאליסטוק. לקראת הנסיעה של המשפחה לארץ ישראל, היה עלינו
לנסוע מביאליסטוק - לעיר הבירה של פולין – ורשה, ומשם לנסוע לעיר הנמל - קונסטנצה שברומניה, ומשם להפליג באוניה לארץ ישראל. הנסיעות ביבשה היו כולן צריכות להיות ברכבות.
האמת היא שכילד לא נסעתי מעודי ברכבת. לפיכך עתה – באירוע החשוב והמרגש – שמחתי על כל הנסיעות האלה שיהיו מעתה. דומני ששהינו בביאליסטוק – אולי יומיים, ויצאנו לדרך ותחילה נסענו ברכבת מביאליסטוק לורשה. רוב הנסיעה היתה בשעות הלילה. כל הנסיעה הזו היה בה משום חידוש עבורי, ודי נהניתי מהשנוי. הכל סיקרן אותי, וודאי שמחתי – שהנה סוף סוף - כל המשפחה אנו ביחד – ב"ה, ואנו עולים לארץ ישראל. מעניין הדבר, איני יכול להיזכר - מאותן נסיעות - בנוכחותו של ראובן אחי היקר. איני זוכר על שיחה כלשהי שהיתה לי עם ראובן בכל זמן נסיעתנו לארץ ישראל. אם סיפר לי על ההרגשות שלו בעת עלייתנו לארץ. טבעי הוא שילדים – באירועים כאלה - מחליפים רשמים. וכאן מצער אותי שאיני יכול להיזכר באיזה שהוא פרט מכל אותן הנסיעות. אולי זה היה כך – בגלל טבעו, כי מה שאיפיין את אחי ראובן, הוא השקט הפנימי שלו, ואת האופי של אי התבלטות מצדו. אך מכל מקום כיום, מבקש אני לציין,  כי הדברים מצערים אותי מאד.
כפי שכבר סיפרתי ראובן - אחי הצעיר – שהיה גיבור חייל, ובעל רצון למסירות נפש למען העם והמדינה – נפל בירושלים בעת מלחמת השחרור - בשנת תש"ח – 1948. הוא היה אז בגיל 24. ועתה מצער אותי מאד – שמספר שנים הוא גם היה עצור בזמן הבריטים – בגלל פעילותו למען המדינה – ולא ראיתיו אז ולאחר מכן באה הקטסטרופה של נפילתו במלחמה. לפיכך מצער אותי עוד יותר – על החוסר תקשורת שהיה קיים בינינו בזמן שהיינו ביחד - וראינו אחד את השני.
ועתה אחזור לנסיעתנו ועלייתנו לארץ. כפי שסופר נסענו - המשפחה הקטנה - ברכבת מביאליסטוק לורשה. הנסיעה היתה עבורנו חידוש, והנסיעה לורשה נמשכה כ – 4 שעות. הגענו  לורשה בשעות הבוקר, ודומני ששמנו את מטלטלינו, במלון בורשה, ויצאנו לראות את רחובותיה ובתיה של ורשה. 
הכל היה עבורי חידוש. מעולם לא הייתי בעיר כה גדולה. מקום שהייתנו היה  - באיזור היהודי המרכזי של ורשה, שהיה נקרא בשם: "נלבקי". הבתים במקום היו גבוהים - של שלש או ארבע קומות. האיזור היה מאד מסחרי. בבתים היו חנויות רבות של יהודים, שבהם מכרו מצרכים שיהודים נזקקים להם. חנויות למכירת ספרים - בעיקר ספרי קודש - חנויות למכירת "תשמישי קדושה" – פמוטים לנרות שבת, מזוזות, קופסאות כסף לאתרוגים וכ"ד וכ"ד. בעלי החנויות היו כולם - יהודים. יהודים בעלי זקנים, צעירים ומבוגרים בכל מקום שאתה פונה רואה אתה – בעיקר יהודים - עמך ישראל. מסתובבים אנא ואנא, ברחובותיה המאוכלסים של ורשה – שהיא "עיר ואם בישראל" – מכובדת ולתפארת.
מעולם לא ראיתי אוכלסיה יהודית כה מרובה. עד כמה שאני זוכר, אבי קנה באחת מהחנויות סידרת "חומשים" - עם פירוש לרש"י - הנקראת: "בית יהודה". כמו כן קנו הורי - זוג פמוטים מכסף – לשימוש אמי בא"י - להדלקת "נרות שבת".
ועתה, בכתבי את הדברים נזכר אני בצער רב – באותו עולם יהודי גדול – שראינו בורשה – שהוא נכחדה ונעלמה בשואה הנוראה שפקדה את יהודי אירופה במלחמה. אותם סוחרי פולין הממולחים, אנשי "עמך" – בלבושם החסידי המיוחד - הומתו במיתות משונות. וכל אותה תפוצה גדולה של יהודי פולין – אינה קיימת עוד.    
אחרי שהיה של יומיים בורשה, עלינו לרכבת, כדי לנסוע - נסיעה ארוכה - לעיר הנמל שברומניה – קונסטנצה. משם לפי התכנית נפליג לארץ ישראל הנכספת. 
היתה זו אכן נסיעה של שעות רבות. נסענו באופן רצוף ברכבת כיומיים. נכנסנו ועברנו למדינה חדשה היא רומניה. בנסיעה ברכבת עשתה עלינו רומניה רושם חזק. ראינו מדינה בעלת שטחים נרחבים. אדמת רומניה נראתה אדמה טובה, לרוב שחורה ממש וטובה לחקלאות. אבל – מלבד זאת - ראינו גם - מקומות מיוחדים -  שטחי קרקע המניבה נפט למען המדינה.
 
בסופו של דבר, הגענו לקונסטנצה - עיר הנמל. והנה פה עומדים אנו לעלות לאניה ממנה נפליג – לכמה ימים - לכוון העיר חיפה שבא"י. זוכר אני ששם האניה – איתה עמדנו להפליג היה - "פולוניה". ושוב כמובן מרגש. עוד עשרות יהודים הפליגו אתנו לארץ.
עלינו כל המשפחה לאניה. הרגשנו עצמנו כאורחים חשובים. מטפלים בך ומשרתים אותנו בכל בדרוש. זוכר אני כי המאכלים שהגישו לנו בכל ימי הנסיעה באניה – היו מאד טעימים – ולפני זה לא אכלנו כמוהם. כמובן שלא התנסינו בדבר כזה - שמכבדים ומפנקים אותנו. הנסיעה בים  שארכה כמה וכמה ימים – היתה  אירוע חווייתי ביותר עבורנו – כל המשפחה. אך הרגשנו שהנה יצאנו עתה לדרך חדשה בחיים.
                       
                               טו. הגענו לחופי ארץ ישראל

אחרי הנסיעה באניה של שבועיים ימים - סוף סוף – הרגשנו שהנה מתקרבים אנו לחוף ים של הארץ אליה נכספנו. באחד מימי הבוקר, כשהשמש ממעל זורחת, ושמיים כחולים - מתקרבים אנו אל חופי ארצנו. עמדתי על סיפון האניה ועיני צופיות אל הארץ בה נחיה מעתה. ירדנו במדרגות האניה – אל חופה של העיר חיפה, ואנו עתה על אדמת ארץ ישראל.   

                                                              
  טז. זכרונות ראשונים מעליתנו לארץ ישראל

                                  העיר חיפה

ירדנו כאמור במדרגות האניה  לחוף -   עם כל המזודות והחבילות שהבאנו, והרגשתי כבר   באוירה החדשה .  מזג האויר שהיה מורגש היה חם יותר מאשר בפולין. שמנו לב במיוחד לשמיים הכחולים  והיפים של ארצנו החדשה  –  כנאמר במקרא - "כעצם השמיים לטוהר", ועבר בלבנו מעין רטט עקב כך. חיממה גם את ליבנו העובדה, שזכינו – להגיע אל הארץ  אליה מתפלל כל יהודי. כעת אנו כבר לא  במדינה של גויים... אלא   ב"אידישה" מדינה"  שלנו – בדרך.
היה לנו מזל גדול בענין תחילת מגורנו בחיפה. לאמא היתה דודה שגרה בחיפה, ששמה היה שושה. בהתכתבות עם אמא עוד מפולין.. הסכימה הדודה שנשהה אצלה בתחילת בואנו לארץ לימים  הראשונים בבואנו לחיפה. ואכן בהגיענו לחיפה, נסענו אל הדודה בכרכרה רתומה לשני  סוסים, ונהוגה על ידי עגלון ערבי .הדודה גרה בעיר התחתית של חיפה - לא רחוק מהנמל. אכן העגלון הביא אותנו לדירת הדודה. יכולני להגיד כי הדודה קיבלה אותנו בסבר פנים יפות. דירת הדודה היתה תחנתנו הראשונה בחיפה.

חשנו בחיפה כי העיר סואנת מאד ובעלת אוכלסיה מרובה ומאד מגוונת ומורכבת - מעדות שונות. בנמל בלטו הספנים הערבים בעבודתם הקשה, בהובלת סחורות ונוסעים מהנמל. הם נראו בעינינו מיוחדים במינם – בגלל לבושם  המזרחי.
למעשה כבר בתחילה הובן שאנו נתיישב בירושלים. זו היתה החלטתו של אבא, כיוון שהוא רצה שילדיו יקבלו חינוך דתי, וירושלים היתה העיר שיכלה לספק זאת. אבא צריך היה לנסוע לירושלים, למען שני ענינים חשובים: ראשית: - לשכור דירה עבור המשפחה, וכן - לרשום את הילדים בבתי ספר. ואכן כבר ביום השני להגיענו לחיפה, יצא אבא לדרך לירושלים.

בחיפה שמנו לב גם לפעילות המסחרית הנרחבת המתקיימת בה - במיוחד בנמל. בים על יד החוף עמדו מספר אניות, ולאיזור הגיעו גם  רכבות מרחבי הארץ. מנופים ענקיים שימשו להעברת הסחורות הרבות המגיעות לנמל.הכל עבד בקצב.
האוכלסיה של חיפה מורכבת היתה מבני דתות ומיעוטים שונים: - יהודים, ערבים – מוסלמים ונוצרים. האוכלסיה היהודית היתה מורכבת מעדות שונות - ספרדים אשכנזים ותימנים, וכל אחד בלבושו המיוחד.
בהדר הכרמל שבבחיפה, היה קיים כבר יישוב יהודי מכובד, עם רחובות סואנים, ובתים מפוארים, והרבה בתי עסק. על הר הכרמל עצמו - לא היה עדיין יישוב רב, אך עמדו כבר מספר בתים.
     
                                  יז. אנו נוסעים לירושלים

אבא  קבע  כאמור, שאנו נגור ונתיישב בירושלים - עיר הקודש, ואכן מיד אחרי הגיענו לחיפה - נסע אבא לירושלים . כשחזר אבי, אחרי שהיה של כשבועיים בירושלים, שאלתיו אם בית הספר בו רשם אותנו – הוא בית ספר רגיל - שבו ילמדו  גם חשבון, קריאה וכתיבה -  ועוד מקצועות - כפי שהיינו רגילים בפולין, והוא השיב לי בחיוב ואז נחה  דעתי.     

לפיכך - כחמישה שבועות אחרי שהגענו לארץ - בערך בחודש מרץ 1936, אחרי שאבא הודיע ששכר  דירה בירושלים, וסידר ענין הרישום שלנו בבית ספר בירושלים, נסענו אכן - אמא ואנו הילדים - לירושלים. נסענו ברכבת מחיפה לירושלים. אבי נסע לירושלים עוד לפני כן.
לנסוע ברכבת בדרכי ארץ- ישראל, היה כמובן עניין חשוב מאד. עד כמה שזוכר אני הדברים לא היו כל כך מפותחים, כמו בימינו. זוכר אני, כי כשהתקרבנו לירושלים – עברנו – במעברים צרים בין הרים נישאים. משני הצדדים של הרכבת הדוהרת  היו ההרים קרובים מאד. ככל מה שהתקרבנו יותר לירושלים הבירה היתה רוח אחרת עימנו.
הגענו לתחנת הרכבת בירושלים, והורדנו את חפצינו. בהיותנו בתחנת הרכבת  הבנו שהנסיעה העירה היא באמצעות כרכרות הרתומות לשני סוסים, ומובלות בידי עגלון ערבי.
דברנו עם אחד העגלונים ועלינו – כל המשפחה - על הכרכרה שלו, והוא אמור היה להוביל אותנו לרחוב חגי שבשכונת גאולה. את רגעי נסיעתנו על הכרכרה בכוון הדירה, זוכר אני מאד.   נסענו בכרכרה מתחנת הרכבת עד רחוב שטראוס ושם ירדנו - לכוון הרחוב הראשי של גאולה ואח"כ הגענו לרחוב חגי. הגענו למחוז חפצנו – לדירה שלנו בשכונת גאולה. הדירה שאבא שכר היתה בת 3 חדרים בקומה השניה של הבית. כאן בדירה החדשה בירושלים, נגור מעתה. בירושלים.

                    יח. שכונת "גאולה" בירושלים

שכונת גאולה בירושלים התגלתה לפנינו כמקום מאד סולידי. אנשי עמך – לא תקיפים – אלא טיפוסים סולידיים ושקטים. אין ממהרים פה, והכל נעשה כאן בשובה ונחת. מאידך הדגש הוא גם על רוחניות בעיקר הגברים – שהם אנשים דתיים והדגש הוא גם על עיסוק בלימוד תורה, ומאידך לקיים את מצוות הדת - להיות יהודי טוב.
האוכלסיה היהודית בגאולה היתה מגוונת - היו יהודים דתיים – אך לא קיצונים - טובים למקום וגם לבריות. אך בין האוכלוסיה הדתית היו גם מספר תושבים חילוניים, אך חיים בצוותה ובשלום. 
דירתנו ברחוב חגי היתה קרובה ל"רחוב הישיבה", שם שכנה "ישיבת חברון" המפורסמת. בשנים הראשונות לבואו ארצה נהג אבי להתפלל ב"ימים הנוראים" בישיבה ז, ויצויין כי לישיבה  היתה השפעה מסוימת על חייו וגם עלי. 
        
     יט. ה"ישיבה הקטנה", "תפארת צבי" - בבית הכנסת "אחוה"

אך כאן פרטים על מעשינו הראשונים בירושלים - ביחוד על מקום לימודינו  בירושלים שעל כך קבע אבי, ולדברים האלה היתה חשיבות רבה בהסתגלותנו בחיים בירושלים.
לאחר ששהינו מספר ימים בירושלים – לקח אותנו אבא – אותי ואת האח הצעיר ראובן - למקום בו רשם אותנו ללימודים. וכזכור אבא הרי הבטיח לנו שבבית הספר ילמדו את כל המקצועות – כמו בפולין. את השפה העברית וגם חשבון – וסקרנים היינו בעניין כיצד נראים הדברים.
והנה פה – כבר בצעדנו הראשונים – נוכחנו לדעת, כי אבא למעשה רשם אותנו – לא בבית ספר רגיל - אלא ב"ישיבה" – לא ישיבה רגילה אלא "ישיבה קטנה". מקום לימודים זה, היה קשור  לישיבת "חברון" שבשכונה. שם הישיבה היה – "תפארת צבי". (שם אבי הוא – צבי). עתה, לראשונה למדנו איזהו בית הספר בו רשם אותנו אבא ומהו המושג – "ישיבה קטנה".

  היכן היה מקום לימודים זה? היה זה בשכונת אחוה – הסמוכה לשכ' גאולה – ומקום הלימוד היה ב"עזרת נשים" ("ווייבערשע שול" - באידיש) של בית הכנסת הראשי בשכונת "אחוה".
מה אומר ומה אדבר? .... לא היתה לנו "הרגשה כל כך טובה".. לא לי ולא לאחי ראובן.... ליבנו נחמץ בקרבנו ....אבל מה לעשות, מה נאמר ומה נדבר? ילדים תמימים אנו - וקבלנו את גזירת אבא, והתחלנו בלימודים במקום. וכך היה סדר יומנו ב"ישיבה הקטנה".. יום יום...משננים דפי גמרא, במשך שעות היום. לפני הצהרים וגם בשעות אחר הצהרים. לפנה"צ היו השיעורים עם "רעבע" ששנינו אתו, והיה מסביר לנו את הגמרא. ואחה"צ גם כן שננו דפי גמרא,  אבל לא עם רעבע אלא עם "חברותה" (חבר ללימוד). וכשהחבר לא היה  למדנו לבד. אחי למד אצל "רבי" בכיתה נמוכה יותר. וכך למדנו...מהבוקר ועד הערב, וכל הזמן עוסקים ב"סוגיות של אביי ורבא".

אציין, כי ה"מלמדים" שלנו היו אנשים די נחמדים... דמויות של יהודים ירושלמים והבטיחו לנו שנגדל בתורה. אני - איך שהוא השלמתי עם זה. אבל אחי הצעיר ראובן ז"ל... היה בהרגשה קשה ומצערת. זוכר אני - כשאחי לא הבין כל כך את הדברים הנלמדים, היה בזמן מאוחר יותר נעזר בידי "דייר משנה" – בשם ר' אנשיל כץ - שגר בדירה שלנו. ככל שהיה שומע את ההסברים – לא ירד לסוף דעתם של תנאי הגמרא... והיה לצערי בוכה – בוכה מאד - מרה. הרגשתי שהלימודים אינם לפי רוחו שהיה רגיל לו בבית הספר בביאליסטוק. וכאמור מצערים מאד היו הדברים. 
                   
                     כ. עוזבים את ה"ישיבה קטנה"

לאחר כשנה וחצי של לימודים – ב"ישיבה קטנה" בבית הכנסת  שבשכונת  "אחוה" –  החלטנו  אני וגם אחי – בעידודה של אמא – שהיתה ליברלית יותר, לעזוב את הלימודים ב"ישיבה", ולעבור ללמוד במקום  אחר – ששם עתידים היינו ללמוד גם מקצועות של השכלה כללית. אני נרשמתי ב"סמינר" -  דהיינו בית המדרש למורים של ה"מזרחי" בירושלים, וראובן אחי נרשם ללמוד בבית הספר – הדתי ת"ת מזרחי. אך יאמר כי אבא ז"ל, קיבל את הדברים בהשלמה והסכמה שבשתיקה.  אם כי ה"רביים" בישיבה אמרו  לנו, שלא נעזוב את הישיבה – כי יכולים אנו ל"צמוח" ולהיות רבנים חשובים בארץ ישראל. ואכן בלימודים ב"ישיבה הקטנה" הייתי  מקבל פרסי לימוד – ספרי קודש – על שינון בע"פ של דפי גמרא. אך דבריהם לא שכנעו אותי, ולא חזרתי בי מההחלטה  לעבור וללמוד בסמינר למורים "מזרחי.
                  
                      כא. בתי הכנסת באיזור

כדי להשלים את הדברים לגבי שכונת "אחוה", אוסיף, כי היינו מתפללים – מידי יום בבית הכנסת הגדול שבשכונת "זכרון משה" הסמוכה, בו היו מתפללים עשרות עשרות אנשים. זוכר
אני גם כי מול בית הכנסת שבשכונת "אחוה"-   היה עוד בית כנסת נחמד. בית כנסת זה היה חדש יותר – עם הרבה יותר אור. הוא ניבנה על ידי יהודים  - עולי ארצות הברית. סביב בית הכנסת הם הקימו כמה בנינים – ובהם כמה וכמה דירות – למגורים שלהם אך גם למגורי
תלמידי חכמים נזקקים. בית הכנסת היה נקרא  – "אגודת אחים - אנשי אמריקה". היה להם גם קופת גמ"ח לנזקקים. וכך הכרתי לראשונה - יהודים יוצאי ארצות הברית, והם אכן היו סוג אחר
של אנשים- בעיקר היה להן הרצון לתרום ולעזור לנזקקים. זו היתה למעשה  האוירה של ירושלים  - בימים ההם.            
                                                                
               כב.זכרונות מבית הכנסת בבתי הורנשטיין   

ועתה מעט זכרונות מבית כנסת הסמוך לשכונת "אחוה" – והמדובר בבית הכנסת של "בתי הורנשטיין", והדברים קשורים - ביחוד לאחי ראובן. אני גם זוכר את בית הכנסת הזה שבבתי הורנשטיין. הייתי בא לשם – לעיתים – כדי ללמוד גמרא – כאשר למדתי מאוחר יותר - ב"סמינר" מזרחי.
כאמור בגלל הלימודים בישיבה, הפסדנו כשנה וחצי – מלימודים כלליים. לגבי אחי ז"ל הדבר השפיע מאד - כי כפי שיפורט להלן- הוא הוכנס ללמוד בבית הספר, בכיתה נמוכה יותר, מכפי גילו, ודבר זה השפיע  עליו מאד. מזרחי". היה זה בשנת תרצ"ח (1938);  ראובן היה כבר נער בר-מצוה, אבל אחר חוסר הסדר שבלימודיו בחוץ לארץ, ואחר שנותיו בישיבה שבוזבזו חינם, הוא התקבל רק לכתה הרביעית. זה גרם לו, איפוא להתבייש בגילו לפני חבריו. וכאן יסופר בעצב, כי לא ערכו לו אפילו חגיגה של בר-מצוה, ולצערו, את תפיליו היה נושא בהסתר, לבית-הכנסת ב"בתי הורנשטיין", הסמוכים, כדי להתפלל שם.
  
                      כג. השכונות החרדיות בירושלים

אל השכונות החרדיות בירושלים התודעתי כבר בימים הראשונים. היה זה כשהתחלתי להתעניין בדברים המאפינים את ירושלים הבלתי שגרתית. בין היתר הייתי יורד לכוון שכונת - "מאה שערים" - כדי להכיר את צורת החיים בה. אך לפני זה הייתי הולך להתפלל בשבתות,
ב"שטיבלאך" של מאה שערים, שעליהם סיפרו לי דברים מענינים. למשל - כי שם התפילה אינה  אורכת זמן רב, ושנית - היות ומדובר בבתי כנסת עבור הציבור, הרי יכול גם לזכות ב"עליה" לתורה – לא אחד מהותיקים  -אל גם עובר אורח זמני. 
באתי לשם וראיתי את המבנים המיוחדים של בתי הכנסת הקטנים משני צדדים וביניהם מעבר -  האולמות האלה נקראים "שטיבלך" – והכונה באידיש – "בתי כנסת זעירים". המקום עשה עלי רושם מעניין. במקום היו הרבה צעירים ירושלמים – אנשי עמך – ואפשר היה להכירם ולשוחח איתם. אנשים הסתובבו – הלוך ושוב ולעיתי "חטפו תפילות" - פה אומרים "קדיש" ופה "ברכו" ו"יהא שמיה רבה". בסופו של דבר שם לב אלי הגבאי – יהודי זריז - שם לב כנראה שאני "חדש" וכיבד אותי ב"עליה" לתורה. וכך זכיתי בעלייה ראשונה בירושלים.
                                    
                                כד."מאה שערים"...
  
לאחר מכן עוד בימים הראשונים הלכתי להכיר את "מאה שערים" בכללותה. כי  שמעתי הרבה  על השכונה. ידעתי כי שכונה זו מאפיינת את האוכלסיה החרדית של ירושלים. בדרך ל"מאה שערים", עברתי ליד ישיבת – "חיי עולם" החרדית - השוכנת בשכ' גאולה. והנה כאן – בעמדי 
כאן רגעים מספר – הפתיעו אותי הדברים.  ראיתי את הנערים הצעירים האלה – בני 12 ו- 13 והופתעתי כי צעירים כאלה מתלבשים כמו מבוגרים. דהיינו - הם לבשו  "קפוטות" שחורות (מעילים) ומגבעות שחורות כמו מבוגרים לכל דבר. וכאן עולה לפני הבטוי באידיש – "קליינע מענטשאלאך" – דהיינו אנשים קטנים.        

 "מאה שערים" נראתה בימים ההם כחצר גדולה המוקפת חומה מכל צדדיה – כמו מבצר – ולשכונה מספר שערים. בהכנסנו לאחד השערים – ראינו את השוק של השכונה. חנויות ליד
חנויות ודוכנים על גבי דוכנים שבהם מוכרים מצרכי מזון, ומלבושים ישנים (אלטע זאכען). ההרגשה היא, כי הגענו כאילו לעיירה יהודית קטנה בפולין - ל"שטעט'ל".  בעלי החנויות בשוק  היו אנשים שדיברו רק אידיש.
תוך כדי הליכתי בשכונה הגעתי לסימטה צרה וקטנה שחיברה את השוק עם הרחוב הראשי של השכונה. והנה בסימטה קטנה זו היו חניות ודוכנים שבהם מכרו דגים מלוחים, מלפפונים חמוצים, לקרדה. המאכלים היהודיים החביבים ומהם עולים הריחות המיוחדים המוכרים. זה הזכיר לי כמובן את החנויות היהודיות של ביאליסטוק.  והנה באים הקונים – גברים נשים וטף ילדים וכולם מבקשים את הסחורה הפיקנטית... במלוא החופן.
וכאן מוכרח אני להזכיר ספר שכתבה אשה ירושלמית ילידת - מאה שערים – משנות ה – 20 של המאה ה -20. המדובר בגב' יהודית טופורובסקי – שהיא צאצא לאחד המייסדים החשובים של השכונה – משפחת ר' שלום אזולאי.
הספר שכתבה -  נקרא: "מאה שערים שלי" והוא יצא לאור בשנת 1994. בסוף ספרה היא כותבת דברים מענינים על ביקור שעשתה לאחרונה ב"מאה שערים". יהודית זו כבר לא מצאה לצערה את סימטת הדגים הצרה את החנויות של המלפפונים החמוצים והכל נעלם.
כל החנויות הפכו לחנויות של דברי תיירות. וכך היא כותבת בכאב ובצער. והיא מבכה את העניין מאד. וכאן כמה משפטים מדבריה:
        "השבוע ביקרתי במאה שערים. טיילתי לאטי ברחובותיה. הגעתי לבית סבי וסבתי, זה לא אותו    
         הבית שהכרתי. גם האנשים המסתובבים באזור אינם דומים כהוא זה.. לאנשי מאה שערים
        שהכרתי בילדותי. הגעתי לבית ברוכין  ולדירה בה גרנו הבית נראה כחורבה. נכנסתי לדירת
        שכנה ואמרה לי כי במקום נמצא גן ילדים חרדי כמובן...הילדים לא היו אבל גם הדירה אינה   
         אותה דירה... צעדתי לעבר השער הפונה לרחוב מאה שערים. אין שום דבר ממה שזכרתי.
      איה ריח הדג מלוח... ריח הלקרדה... הפלמידה ריח המלפפונים החמוצים. אין הכל נעלם.
      כאילו אף פעם לא היה. לאן נעלמו חביות הדגים המלוחים לאן נעלמו הקרשים  שעליהם
      עמדו הלקרדה והפלמידה היכן מתחבאים פחי המלפפון החמוץ והזיתים השחורים הגדולים.
      היכן הגבינות המלוחות השרויות במים...?"

מאה שערים נבנתה עוד בשנת 1874 והיא אחת השכונות הראשונות של ירושלים. את השכונה בנו – אנשי הישוב הישן, והם ראו בהקמת השכונה - מעין עבודת קודש. בניית השכונה נעשתה בשלבים. היתה דרישה רבה לדירות בתקופה ההיא - ולכן גם קיימו הגרלה בין המשתכנים - מי יהיה
בעל הזכות לדירה. כמובן שהבונים דאגו שיבנו בשכונה – במרכזה דוקא - מבני קודש ומבני ציבור  מתאימים – לשם לימוד תורה – בתי מדרש,  ישיבות, תלמודי תורה ובתי כנסת – וכך אכן נראה המצב כיום – כשמגיעים אליה - הכל במרכז השכונה... 

                                כה.הצעדים הראשונים בירושלים

כבר סיפרתי לעיל – כי אחרי שעזבנו – אני ואחי ראובן - את ה"ישיבה קטנה" בשכ' "אחוה", נרשמנו ללימודים – אני בסימנר למורים של ה"מזרחי", ואחי ראובן ז"ל – נרשם – בבית הספר - "תלמוד תורה מזרחי". גרנו כאמור ברחוב חגי 3 בשכונת גאולה. הסמינר היה קצת רחוק מביתנו,  ברחוב שכיום נקרא – רחוב הלל . בעת ההליכה לסמינר, התחלתי להכיר מעט את 
 רחובותיה של ירושלים. ביחוד הכרתי את האזור המרכזי של העיר – כי היה עלי לעבור דרך הרחוב הראשי של העיר -  רחוב יפו. אזכור כיום כי ברחובות המרכזיים  – לא היתה תנועה כמו היום. הציבור הירושלמי – היה לרוב - הולכי רגל. מעט מאד היתה תנועה של – מכוניות – כמו היום. בין המכוניות היה מספר לא גדול - של אוטובוסים – להסעת נוסעים - משכונה לשכונה. הכל נראה היה די סולידי. מקום בית ספרו של ראובן אחי - היה גם כן באיזור המרכזי – קרוב לרחוב בצלאל - כיום.
בשכונת גאולה  התנועה ברחובות לא היתה רבה. התושבים היו מעורבים בחלקם היו דתיים פ אך לא דתיים קיצונים, והיתה גם אוכלסיה של אנשים חילוניים. אך כולם חיו בצוותא בשלום וברעות. איש לא רצה לכפות את דעותיו על השני.
                                
                   כו."ישיבת חברון" המפורסמת - בשכונה

מוסד מרכזי וחשוב בשכונת גאולה היה בימים ההם - "ישיבת חברון" ששכנה אז ברחוב הישיבה, לא רחוק מדירתנו – ברחוב חגי.   כשהייתי נכנס בשעות הערב להיכל הישיבה – הייתי מתרגש – כי ההיכל היה מאד מרשים, ומאידך באולם עצמו היו יושבים בשעות היום ובעיקר בשעות הערב – עשרות בחורי ישיבה – ולפניהם "סטנדרים" ולומדים ושונים את משנתם בניגונים יפים מאד. כל אותו הווי לא היה מוכר לי כלל וכלל מילדותי בפולין. הייתי מרגיש מעין הרגשה של קדושה ואוירה של רוחניות.להערכתי גרמו לרגשות אלה – גם המראות והאירועים  שחויתי שם וכן הופעתם של אישי הישיבה בהיכל הישיבה -  והכוונה היא לראשי הישיבה ומוריה - שהרשימו בהופעתם הפטריארכלית - ושכמוהם לא ראיתי לפני כן בפולין.
הורי היו מתפללים שניהם ב"ישיבת חברון" בעיקר "בימים הנוראים", ואני הייתי נלווה אליהם. ושוב איני זוכר הרבה דברים מאחי ראובן, מאותם ימים. בימי חול היה אבא מתפלל בבית הכנסת –"זכרון משה". "בעלי התפילה" בישיבת חברון היו מתפללים בנוסח המסורתי המרגש, אך בתפילות הוסיפו יותר "דבקות" ויראת שמים... הדבר המיוחד והמרשים ביותר בשעות בתפילות,  היתה הדרשה  של ראש הישיבה – ר' יחזקאל סרנא - לפני התלמידים. בדרשות אלה הרגשתי שהרב מטיף ביותר למען התנהגות מוסרית גבוהה יותר. היה נראה לי שראש הישיבה  מבקש להכניס את השומעים לספירות העליונות שבמלכות השמים. היה נדמה לעיתים כאילו רואה אני מלאכים מרחפים עלינו - בהיכל הישיבה.   
היה לי מכל מקום קשר נוסף עם "הישיבה". הייתי בא לעיתים ללמוד בה גמרא בשעות הערב.  רואה הייתי את תלמידי הישיבה, יושבים כפופים על ה"סטנדרים" לומדים ומשננים את דפי
הגמרא, וזאת הם עשו תוך השמעת ניגונים נפלאים מנגינות קודש ומנגינות חסידיות. – באותם רגעים הייתי נזכר בפואמה המפורסמת - של המשורר הלאומי – חיים נחמן ביאליק – "המתמיד". אז גם הבנתי טוב יותר את הפואמה הנשגבה הזו.
גם כאשר למדתי עוד בישיבה הקטנה- "תפארת צבי", נהגתי לבא לישיבת "חברון", כדי לשנן את שעורי הגמרא. והסדר היה כי כאשר התקשיתי לעיתים בחומר הנלמד נהגתי לבקש מאחד
מבחורי הישיבה – הבוגרים שיסבירו לי את הדברים. וכמובן גם בלמדי מאוחר יותר ב"סמינר מזרחי" – הייתי גם כן בא לישיבה כדי ללמוד בה את מקצוע התלמוד.            
                                                     כז. האדמו"ר ממודזיץ מגיע לירושלים

היות וסיפרתי את עניין לימוד הגמרא ע"י בחורי הישיבה - תוך השמעת מנגינות קודש,  ניזכר אני באירוע מעניין שארע בסביבת שכונת גאולה בשנות ה – 40 של המאה הקודמת. באחד
הימים הגיע לירושלים האדמו"ר ממודזיץ וביקש להסתופף יחד עם אנשי ירושלים. חסידות מודזיץ ידועה בכך שלגביה יש חשיבות מיוחדת בלימוד והשמעת מנגינות חסידיות – הגורמים לקירוב לבבות. ידוע גם שהרביים של חסידות זו הלחינו מאות ואולי אלפי מנגינות – ומנגינות מודזיץ ידועות ביפין. זוהי עיקר תורתה של חסידות זו. הרבי קיים את ההתיחדות עם הציבור והשמעת מנגינות בבית כנסת  של החסידים בבתי ורשא. באותו ערב באו להשתתף בהילולה זו אלפי אנשים וכמובן השמיעו מנגינות יפות של חסידות מודזיץ. גם אני זכיתי אז להסתופף יחד עם כל החסידים, וזוכר אני – משהו מעניין - כי מנגינה אחת התחבבה ביפיה על קהל הנוכחים והשומעים באותו ערב.
מה שקרה בהמשך - מנגינה זו הופצה בכל רחבי ירושלים הקטנה אך גם עברה לבין כתלי ישיבת חברון – ובחורי הישיבה למדו אז את סוגיות הגמרא – כשהם מטבלים את הלימוד עם מנגינה יפה זו. זוכר אני, כי הרבה שבועות לאחר מכן - המשיכו בחורי הישיבה – ללמוד את סוגיות הגמרא  עם המנגינה היפה.      

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 


 
בשכונת מאה שערים. צילום: יהודה עצבה
© כל הזכויות שמורות
כו', טבת, תשע"ד. 29.12.13


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|