'זעיר שם'

נכתב על ידי: יוסף חיים ברנר

מספר: יהודה עצבה:

'זעיר שם', מאת: יוסף חיים ברנר.

( רשימות עט - עופרת )                                                            

                                                                                                    גזלנים
 
ביפו היה בעל חנות-מכולת בנוה-צדק; בפתח-תקוה, חדשים אחרי הגירוש (בגירוש ראשון הכתוב מדבר), רכש לו חמור קרוח ונמוך כסייח בן-יומו, כחוש כמוהו, כבעליו, ועגלה קטנה על שני אופנים, כאילו לשם משחק בשביל ילדיו הפעוטים, שני בני-הזקונים, והתחיל עוסק בהעברת חפצים ממקום למקום בשכר. 
 
והתפרנס. 
 
ביפו, בנוה-צדק, היה גר בשלושה חדרים מרווחים על יד חנותו, שלושה חדרים עם מרפסת ומטבח ומרתף וחצר רבועה וברז מים מיוחד לו לבדו, וציפה אשתו לא חלתה אלא פעם או פעמים בחודש – בכל אופן, לא הרבה; בפתח-תקוה השיג לו אורוה אחת קטנה סגורה על יד השוק, ושם גם המטבח (בחוץ – רוחות) וגם משכב האשה והילדים על המיטה האחת, שהובאה בימים האחרונים בעגלה הקטנה (היו יכולים להביא עוד מיטה מיפו – השיגו רשיון לזה! – אלא שאין מקום בעדה באורוה); מלבד ציונה, הבת הבכירה, המפונקת, שישנה על שני ארגזים מצורפים ומלאים כלי-בית שונים; וציפה אינה קמה מעל המיטה המשותפת לכל בני הבית אלא פעם או פעמים בשבוע – המלריה עושה בה שמות. 
 
ביפו למדה ציונה בגימנסיה, ויתר הילדים, הזכרים, ב"תחכמוני" (שני הפעוטים, בני-הזקונים, עוד לא הגיעו לגיל של בית-ספר). בפתח-תקוה לומדים הילדים הזכרים בתלמוד-תורה, הפעוטים הולכים אל הגן, וציונה, למגינת לבה, יושבת בית ו"מפסידה שנה", כי בבתי-הספר הפתח-תקואים אין "קורס" בשבילה. 
 
והיא מתגעגעת וכותבת מכתבי-מזכרת לחברותיה הגולות בשומרון ובגליל, כי
 
     "בטח אין באף מקום גימנסיה כגימנסיה עברית הרצליה"
 
     "מיפו גימנסיה הרצליה מה יפה השם הזה ומה נעים"
 
     "מצלצל כמה לבבות שואפות לשם זה כי לב מי לא"
 
     "שואף לשם זה". 
 
וכו' וכו'; ו"במקום בול – נשיקה ציונית חמה". 
 
ביפו, אלמלי ראה אביה את דבריה אלה, כי אז ודאי לא היה מסכים להם: שבט-בקרתו היה שם מתוח קשה על הציוניות ועל בית-הספר הזה, הגימנסיה, ודברו היה תמיד, שכאילו כפאו שד הוא שולח את בתו אליו, אל בית-הספר הלז – רק בכדי לעשות רצונה, רק שלא להרגיזה, כי היא התעקשה: גימנסיה ורק גימנסיה! כל חברותיה הולכות אל הגימנסיה! ואולם בפתח-תקוה, כשציונה התהלכה בטל, והבטלה הביאה אותה לידי שעמום, נעשה הוא, האב, כמעט תמים-דעים אתה, עם הבת, בנוגע לערך הגימנסיה היפואית. – בכלל, כל מה שביפו נתחבב עליו עתה ביותר וקיבל ערך אחר בעיניו.  יפו! יפו!  
 
הוא ראה עתה ונוכח בעליל, שכל זמן שציונה למדה בגימנסיה היתה ילדה אחרת, יותר טובה, יותר נוחה. עכשיו הלא אין לשאת אותה כל עיקר. 
 
– גזלנית, – דיבר הוא אתה תוכחות, ובז'ארגון – הלא את רואה, שאין לי פנאי אף רגע: חפציו של ליפשיץ מחכים לי זה שבוע, ואני איני מעבירם... הוא בכפר-סבא וחפציו פה... אמא חולה... ומה יהיה הסוף? 
 
– מה ת' רוצה ממני? – התריסה הגימנזיסטית. 
 
– גזלנית! מדוע אינך טובלת אצבע במים קרים?
 
– מה יש לי לעשות?
 
– ולעשות אש, לבשל דבר-מה אינך יכולה?
 
– אין מה! – חותכת הגזלנית. 
 
והוא משתתק. הוא יודע, שבאמת אין מה לבשל: גריסי החיטה אזלו, הירקות ביוקר, שמן אין בנמצא. אבל מים הלא צריך לחמם!.. 
 
והוא אוסף עלי אקליפטוס ושבבים, עושה אש, מחמם מים, מאכיל בינתים את הילדים דלעת בלי לחם ומגיש לחולה תה "בלי צבע". בשביל זו צריך היה לקרוא לרופא. אבל ארבעת הבישליקים מאין ימצאו? ארבעה בישליקים – הלא זאת משכורתו לשני ימים. ובכלל, אם להתחיל לקרוא לרופא – אין לדבר סוף. 
 
אגב, גם את חפצי ליפשיץ צריך היה להעביר, סוף-סוף. ליפשיץ היה כבר אצלו שלוש פעמים. עסק של שבוע ימים. "גזלן! – צעק אליו ליפשיץ, בעל-החפצים – אני אשכור אחר על חשבונך. מה יהיה הסוף?". 
 
אבל מה לעשות? על מי יעזוב את החולה והילדים? איך הוא יכול ללכת?
 
ופעם אחת, כשעסק בהעברת החולה מעל המיטה אל הארגזים המלאים כלי-בית וחפצי ליפשיץ, בכדי להפוך את המזרן לצד אחר, התפרצה ציונה מן החוץ ה"חדרה" נלהבת כולה:
 
– אבא! תלמיד אחד מן הגימנסיה שאל עליך. 
 
– מה יש? – שאל הוא עברית.
 
– מן השמינית הוא... שלחו משפיה להביא דברים מיפו לשמה... וצריך להביא הדברים מיפו להנה... עוד בלילה הזה... מפה ישכרו עגלה לשמה...
 
– ואיפה הוא פה? – שאל האב, ושוב בעברית.
 
– הוא אמר, שאם יש לך זמן, שתבוא אליו אל המלון... אמרו לו, שיש לך חמור... במלון אייזיקוביץ הוא נמצא...
 
– יש לי זמן... יש לי זמן... – רטן הוא – ומה יאמר ליפשיץ? הלא גזלן הוא... הוא ינקר את עיני – ויצדק... הוא יצעק, שסבבתיו ברמאות... ידרוש את כספו בחזרה... הא, מה את אומרת, ציפה?
 
ציפה לא אמרה כלום, היא בערה כולה באש של ארבעים ואחת. 
 
– מה את שותקת? – התרגז הוא – מה אתם רועשים? – גער בילדיו, תלמידי הת"ת – ואת מה עומדת כך? – התנפל על ציונה בחימה שפוכה ובז'ארגון – על מי אעזוב את כולכם? 
 
– אני אשגיח, אני אבשל... – הבטיחה ציונה – אעשה הכל... כלל... אני אלך לוועד-ההגירה... – הוסיפה להבטיח. 
 
החמור נער בחוץ. 
 
– הפגר ימות בלי אוכל – נזכר בעליו. 
 
וכעבור רגעים אחדים, כשנחה דעתו של בעל-הבית עליו, פנה שוב אל בתו הבכירה:
 
– מגימנסיה שלך... הא? צריך לרתום... אמא "מונחת"... עשרה יום... אסור לילך... אני יודע... אסור... אין בי רחמים... וגם לא מן היושר... ליפשיץ קודם... אבל... מן הגימנסיה... ורשיון יש לו? במלון אייזיקוביץ, את אומרת?.. הנה אני הולך לשם... כמה, אמר, יתן? גזלן אני...
 
[תרע"ט, "הפועל הצעיר"]
 
 באדיבות: פרויקט בן יהודה.
 
 

 
יוסף חיים ברנר ורעיית. אוסף הצלם בן דב.
© כל הזכויות שמורות
שובץ באתר ב- ב', סיון,תשס"ט.25.5.09.


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|