משכין שלום

נכתב על ידי: נחמה כהן

בין מכלול שליחויותיו של אליהו עלי אדמות מהווה השכנת השלום, פעולה יסודית חשובה. לא אחת יורד הנביא ממרומים וממהר לפינה זו או אחרת על פני תבל כדי להשכין שלום ושלווה בין יהודי ליהודי. אהבת השלום פיעמה בליבו בחוזקה והוא ירש אותה מפנחס אשר הכתוב מעיד עליו כי אלוקים נתן לו את בריתו שלום. שליחות זו מרבה להעסיק את אליהו והוא מוטרד ממנה מאד, אף על פי כן הוא פעיל ביותר. כל אימת שמתגלעים חילוקי דעות בין חכמים ורבנים מופלגים והם מתנגחים זה עם זה באמונות ודעות או בהלכה, חש הנביא להימצא בקירבתם ועושה כל שביכולתו כדי שהבדלי ההשקפה לא יגלשו לפסים אישיים, יערערו את הידידות והאמונה ויעוררו שנאת חינם.
 כך למשל אנו מוצאים אותו בבית ר' יהודה הנשיא שכונה "רבי" ואשר ריכז סביבו את כל גדולי החכמה והתורה שבזמנו, ובהם אישים שהיו הגדולים והחכמים ביותר כמו ר' חייא ובניו אשר העידו עליהם שהיו דומים לאבות במידותיהם ובחכמתם. שלווה מוחלטת שרויה היתה במחיצתו של רבי והסובבים אותו, והוא הקפיד על יחסי שלום ורעות והרבה לפעול כדי למנוע פילוגים והתרחקויות.
 בין שאר התקנות שהתקין רבי הוא פסק פעם כי אסור ללמד תורה בשוק. באותם ימים נהגו רבנים רבים ללמד את התינוקות וכן את הבחורים המגודלים בשווקים שכן מעטים היו בתי המדרש. רבנים רבים אף סלדו מן הרעיון של "תורתו אמנותו" וגרסו את הכתוב "בזיעת אפיך תאכל לחם", על כן היו הם בעלי מלאכה והתפרנסו ממלאכות שונות ובפרט שלא תיעשה תורתם מקור לפרנסה ולממון. לא בכדי אנו מוצאים בגמרא אמוראים רבים שהיו בעלי אומניות כמו ר' יוחנן הסנדלר, ר' יצחק נפחא ודומיהם. לצורך מלאכתם עשו אותם רבנים שעות רבות בשוק ותוך כדי כך הרבו ללמד תורה לתינוקות ולצעירים.
 כאשר נקלע פעם רבי לשוק וראה כיצד מתחללת התורה ומתחלל שם שמיים במחיצתם של התגרים תחת רעם הלמות הסדנאות, מיהר ותיקן תקנה אשר תאסור ללמוד וללמד דברי אלוקים חיים בשווקים ותפנה את הלימודים אל בתי המדרש. רצה רבי להחזיר תורה לאכסניה שלה.
 ר' חייא נהג גם הוא ללמוד בחברת צעירים רבים בשוק, וכיוון שבקי ומופלג היה הסתופפו סביבו המוני תלמידיו בעיבורו של השוק, וקול לימוד התורה התערב בקול קריאות הרוכלים. מששמע ר' חייא את התקנה החדשה לא הסכים עמה. הוא לא מצא בסיס הלכתי לאיסור, ועל כן התעלם מהוראתו המפורשת של רבי והוסיף ללמד בשוק המקומי. משראה ר' יהודה כי ר' חייא אינו נשמע להוראתו, ראה בכך פתח מסוכן שההמונים יקלו ראש בתקנותיו. הוא מיהר לקרוא אליו את ר' חייא ושאלו: "חייא יקירי, אמור לי מדוע ממרה אתה את פי ועובר על התקנה החדשה? האם כך נאה וכך יאה לתורתנו המקודשת שתתבזה בשווקים וברחובות?" השיב לו ר' חייא בתוקף: "הפסוק אומר 'חכמות בחוץ תרֹנה" ויש ללמוד תורה בחוץ, במרחב, ולאו דווקא בתוך כותלי בית המדרש". לשמע הדברים התרגז רבי מאד. חש ר' חייא ברוגזו הכבד של הנשיא והבין כי ליבו אינו שלם עימו, אך לחזור בו מדעתו לא רצה, על כן גזר על עצמו נידוי. יצא את העיר והפליג בדרך ארוכה הרחק הרחק עד שהגיע למערה פלאית אחת והתבודד בה כמנודה משך שלושים יום. משמלאו שלושים ימים חש ר' יהודה הנשיא היטב בחסרונו של ר' חייא ובחלל הכבד שהותיר אחריו כי היה אוהבו מאד, והוא החליט לפייסו. קרא אליו רבי שליח והפקיד בידיו איגרת לקרוא את ר' חייא שיחזור. השליח מיהר לקיים את מצוות רבו ויצא אל הדרך, ותוך כדי כך הרהר רבי בינו לבין עצמו: "ר' חייא זה המרה את פי מה יאמרו עתה אם אפייס אותו, האם ככה ייעשה לאיש אשר המרה את פי והקל בתקנות הנשיא?". עד מהרה חזר בו רבי מדעתו והוא קרא מיד לשליח שני, זריז ומהיר הרבה מן הראשון, והפקיד בידו איגרת שנייה לר' חייא הדוחה את ההזמנה. והרצים יצאו בהולים ודחופים. השליח הראשון אץ במהירות והגיע בדרך קצרה אל ר' חייא, ואילו השני טעה בדרך והתמהמה זמן רב וכשהגיע למחוז חפצו כבר היה ר' חייא סמוך לבית הנשיא. משהגיע אל העיר פנה ר' חייא לבית רבי וכאשר ראה ר' יהודה את ר' חייא, היה כולו תמיהה ושאל אותו בפליאה: "האם לא קיבלת את השליחות השנייה?" "לא", השיב לו המנודה החוזר מן הגלות בתמימות. הרהר רבי רגע ארוך בהשתלשלות המאורעות והבין כי מן השמיים רוצים שיתפייס עם ר' חייא ועיכוב השליח השני המהיר מן הראשון הוא רמז מובהק לכך. ר' יהודה הנשיא לא היסס ובו במקום הוא פייס את ר' חייא והסביר לו את משמעותו המקורית של הפסוק "חכמות בחוץ תרנה", עד שהסכים ר' חייא שאין הכוונה ללימוד תורה בשוק וקיבל את דעת רבי.
 שלום הבית חזר לסביבתו של רבי והוא ור' חייא חידשו את ימיהם כקדם. לימים, כאשר הופיעו השליחים בשנית בפני הנשיא, שאל רבי את השליח השני המהיר והזריז שצריך היה להשאיר את ר' חייא במקומו: "מה קרה אותך בדרך? מדוע התעכבת?" בתשובה סיפר השליח לרבו: "מייד כשקיבלתי את האיגרת יצאתי כל עוד רוחי בי לבית ר' חייא, אלא שבראשית דרכי נטפל אלי עני אחד צולע ומדדה בקושי בהליכתו ונאלצתי לטפל בו, משום כך גם טעיתי בדרך ואיחרתי". שמע רבי את הדברים וחייך בינו לבין עצמו. לכאורה, היה זה חיוך סתמי, אך אנשי הסוד ידעו את פשרו, כי הבין רבי שאותו קבצן צולע לא היה אלא אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, אשר כדרכו בקודש בא גם הפעם להשכין שלום בין תלמידי החכמים.
 
 


© כל הזכויות שמורות
טז', חשון, תשע"ב. 13.11.11


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|