סיפורים ירושלמיים חלק שני

נכתב על ידי: החוקר והסופר שבתאי זכריה

                                   א. הדרשן הירושלמי ר' בן ציון יאדלר
ר' בן ציון יאדלר היה הדרשן של ירושלים. יש לו נכד בת"א והוא מוסר שיעור בערוץ 7 בלילה הוא מספר על עצמו שהוא בעל מופת. גם לו קוראים ר' בנציון. באים אליו לקבל ברכות ותרופות למחלות, ועצות לשידוכים...
ר' בן ציון יאדלר הסבא היה דורש בעיקר בשכונות הישוב הישן, כמו מאה שערים שכ' "בית ישראל" וכ'ו. במאה שערים הוא היה דורש על הרחבה ע"ע ישיבת מאה שערים. הוא דרש בעיקר על הצורך בהתנהגות מוסרית הוגנת. (ראה "בטוב ירושלים" של ר' בן ציון ידלר
בתשעה באב היה בא לדרוש ליד הכותל. היו הולכים אחריו הרבה מאנשי ירושלים. בסוף ימיו היה "סגי נאור". הוא היה מדבר בצער על הצעירים והצעירות בירושלים שלא מתלבשים בצורה צנועה והיה אומר – "דיא פלאכטעס פון ליפתא גייען דך אונגטון בעסער"– דהיינו - האיכריות של ליפתא מתלבשות בצורה יותר יפה. ואז היו שואלים אותו, איך אתה יודע – הרי אתה לא רואה  ?
הוא נולד כפי הנראה באיזור הקרוב לרובע המוסלמי, שבעבר היו קוראים אנשי ירושלים: "רובע רחוב חברון". הוא כתב ספר מעניין  על תולדות ירושלים – "בטוב ירושלים", ובו הוא מפרט את חוויותיו בירושלים של פעם, והוא מביא את הרקע של ירושלים בימיו.
בספרו והוא מתאר את אחד התיאורים היפים על רובע זה – "רובע רחוב חברון". בסיום דבריו הוא כותב ומזכיר את "בית המדרש של "כולל שומרי החומות"  (היהודים ההונגרים) ששכן בתחילת רחוב הגיא, המוליך ל"שער שכם", והוא מזכיר את שבחם  כי: - " היו לומדים שם משמרות".

                ב. על העסקן הירושלמי המסור והמפורסם – ר זאוויל שפיצר
                                      (זכרונות ראשונים)
ר' זאוויל שפיצר – שהוזכר בסיפורינו לעיל - היה מזקני ירושלים המפורסמים ומבעלי החסד.  בפעילותו הציבורים הוא היה ממונה על כמה וכמה "בתי הקדש" ושכונות עניים. מספרים עליו שרבים כעסו עליו ועל החלטותיו, שכן הוא היה המחליט,  למי לתת דירה למגורים – - מדירות ההקדש של ה"כוללים" - ולמי לא. .... כששמע שמחרפים ומגדפים אותו  ברחובו, היה מוציא את מטפחתו האדומה מכיס החלט שלו ה"קפוטה" (מעיל עליון) -  והיה מנער אותה – כדי שלא ידבקו בו הקללות ח"ו.  בשנות ה-40-  עבדתי  אצל עורך דין ירושלמי ברחוב בן יהודה – והוא היה מקורב לאנשי ה"יישוב הישן". ופעם העורך דין, טיפל בעניין הקשור ליישוב הישן, ור' זאוויל שפיצר הופיע במשרדו.

                                        -  2  -

"בית המשיח". כשהיו נפגשים בבנין זה לקראת איזו פעולה של הארגון – היו מתכנסים שם. ואני זוכר כשבאנו לשם היתה עלטה גמורה בבית. השיחות וההרצאות היו בעלטה. היו צריכם למסור סיסמא כדי להכנס לשם.
אני זוכר ולא אשכח – זה סיפור למעלה מ60 שנה – משנת 1944 ... הייתי נכנס בעלטה לבנין ויוצא בעלטה. משפ' שפיצר ורזיאל – היו קרבת משפחה. דומני כי חברת הכנסת אסתר רזיאל - נאור היתה ממשפחת שפיצר, דרך אמא שלה (צריך עיון).
                               
                             ג. ר' בייניש בלערכער     
2. פחחים
פחח יהודי מפורסם היה בירושלים ושמו היה ר' בייניש בלכר  שם משפחתו היה באמת סולובייצ'יק אבל היהודים הירושלמים נהגו לקרוא לו ר' בייניש בלכר – הפחח מיידיש – ובירושלים נתונו ליהודים כינויים על פי מקצועם או על שם עירם משם בוא. הוא היה שומר תורה ומצוות. והיה שומע את השיעורים של אברהם חיים חשין בבית המדרש סוכת שלום בחצר ר' ישעיה ברדאקי שבעיר העתיקה (אור החיים 11).  ר' בייניש הוא שסידר את האינסטלציה בבית החולים שערי צדק בעת שנבנה.
פעם, כשהיו לו עבודות בבית לחם, והוא עבד עד אחרי הצהרים, ורצה לשוב לתפילה בציבור ולשיעורו הקבוע שבבית המדרש, שכר עגלה מיוחדת ושילם ספייסל בכדי להגיע למנחה ולשיעור.

3. סיפור מנעורי מחו"ל.
כשהייתי נוסע מעיר מולדתי ביאליסטוק - לעיירה של סבתא ינובה היינו יוצאים בעגלה רתומה לסוס בשעות  הערב מביאליסטוק  ומגיעים בבוקר לעיירה ינובה. מדובר על הסבתא – אם אמי. קראו לה "סבתא פעשע". בדרכנו מביאליסטוק לינובה היינו עוברים עם העגלה  עיירות וכפרים. אני זוכר את העיירה ושילקובה, דרכה  היה עובר נהר בזרם אדיר וסביבתו היתה יפה. ואח"כ הגענו לעיירה סקולקה. העגלה היתה רתומה לסוס. היו נוסעים כל הלילה ביערות. הדרך היתה צרה – ונסענו ועברנו דרכי עפר. כילד היתה זו עבורי חוויה רבתי.

 


                       ד.שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו

ברצוני לספר הפעם סיפור על רבני ירושלים בעבר. לפני מעט יותר ממאה שנה התגוררו בירושלים שני רבנים שהיו מפורסמים מאד בעיר. האחד היה הרב משה לייב מהעיר קוטנה שבפולין. בירושלים נהגו לקרוא לאנשים לפי                 
מקצועם או לפי מקום מולדתם. קראו לפיכך לרב זה – הרב מקוטנה. הרב השני שנספר
עליו היה הרב ר' מאיר אורבך – שקראו לו הרב מקאליש. הרב מקוטנה היה בעל שכל ישר, והרב מקאליש היה איש חריף.

כפי שזה נהוג בין רבנים, היו הרבנים מתוכחים, לעיתים קרובות בעניני הלכה וסוגיות מהתלמוד. אף אחד מהם לא רצה לותר לשני. לפיכך קבעו להם כלל, שמעתה, אם יהיו ביניהם ויכוח ילכו לשאול את פי הרב שמואלקה – הוא הרב שמואל סלנט, ששימשד כרבה של ירושלים במשך כ – 70 שנה. הרב סלנט היה מקובל מאד על הציבור. מעניין הדבר, שהרב ש. סלנט – שהיה בעל שכל ישר- היה מצדיק בדרך כלל את הרב מקוטנה. הרב מקאליש לא היה יכול להשלים עם עובדה זו, ואמר להרב מקוטנה שהרב סלנט נושא לו פנים, ואינו רוצה ללכת יותר לשאול את פיו.

פעם – היה וכוח בין שני הרבנים בסוגיא אחת מהתלמוד. אמר הרב מקוטנה להרב מקאליש -  אנא נהפוך את הסברות: מה שאתה הרב מקאליש סובר, אומר אני, ומה שאני סובר - יאמר הרב מקאליש....ונשאל את הרב שמואלק'ה. הסכים הרב מקאליש. הלכו שניהם לרב סלנט והרצו לפניו את סברותיהם. כשגמרו למסור את טענותיהם כאמור, תמה הרב סלנט על הרב מקוטנה ופנה אליו ואמר לו..."הרב מקוטנה, הרי כב' הרב יש לו שכל ישר...ומה היה לו היום, שאמר סברה הפוכה? שתק הרב מקוטנה ואמר לרב מקאליש: "...מה נשיאות פנים יש כאן...?" והודו שהפכו את סברותיהם.
ואלה מעט דברים מפני ירושלים בעבר...

חשון תש"ס - 2000       

 
 ה.רבה של ירושלים – הרב ש.סלנט - מתיר לתלמידים של "חידער" וישיבות  
                           לעזור בבניית בית הכנסת ה"חורבה"

בשנות ה – 60 של המאה ה- 19, החלו לבנות מחדש את בית הכנסת ה"חורבה" -  בית הכנסת המרכזי והמפואר של ירושלים העתיקה. אך בעת הבניה, התעוררו בעיות מטעם השלטונות התורקיים. היה זה כאשר החלו להציב את הכיפה היפה והגדולה, על בית הכנסת. השולטן התורקי והערבים התנגדו להקמת הכיפה, באמרם כי עם השלמת הכיפה, יהיה בית הכנסת גבוה יותר ממסגד "כיפת הסלע" שעל הר הבית. התורכים עכבו בכל דרך את השלמת הבניה.
אך מאידך היה אז חוק תורקי בארץ, שאמר כי באם סיימו בניית בית עם הגג עליו אין הורסים את הבית. התושבים היהודים ידעו שעליהם להשלים את בניית בית הכנסת במהירות האפשרית.   
מנהיגי הישוב היהודי בעיר העתיקה הלכו להתייעץ בנידון עם רבה של ירושלים  - בזמן ההוא – הרב שמואל סלנט. הרב אמר  כי צריך לגמור את עבודת הבניה בהקדם האפשרי, לעוד גם בלילה ועל כולם לקחת חלק בעבודה – גם נשים וילדים ואף תלמידי ה"תלמוד תורה" והישיבה "עץ חיים", ששכנו בחצר בית הכנסת הזה.
                                      -  4  -

אמרו לרב הכיצד יכולים בני הישיבה לקחת חלק בעבודה, הרי "אין מבטלים מלימוד תורה אפילו לבניית בית המקדש". אמר הרב שבמקרה זה הותר העניין.
כאשר גמרו את בניית בית הכנסת. השמחה כמובן היתה רבה. מסר אז הרב ש. סלנט את נמוקיו להחלטה. הוא אמר, כי "בניין ירושלים עולה בחשיבותו על בניין בית המקדש".
היות, ו"בניין ירושלים מקרב את הגאולה".כנאמר ב ספר "תהילים" "ובוני ירושליים...נדחי ישראל יכנס". כן נאמר במסכת "מגילה" ו"וכשירושלים נבנית בן דוד בא...". לפיכך הוא פסק כפי שפסק.

            ו. סיפור  על הרב א.י. הכהן קוק זצ"ל – רבה של ארץ ישראל

מעשה על הרב א.י. הכהן קוק זצ"ל, שנכנסו אליו חסידים ואנשי מעשה, וקבלו לפניו, על החלוצים, הפועלים העוסקים ביישובה של א"י, שהם מתנהגים כקלי דרך, ופרוצים בדברים שבין אדם למקום, והרי הארץ היא ארץ קדושה.
נתן להם הרב קוק תשובה. בזמן שבית המקדש היה קיים, אין זר נכנס לקודש הקדשים חוץ מכהן גדול. ואף הוא אינו נכנס אלא פעם אחת בשנה ביום הכיפורים, ובבגדי כהונה, ובבגדי לבן, ואפילו לאחר טבילה ... ואילו אם יש צורך לעשות תקונים בבית המקדש, היה יכול כל פועל להיכנס למקדש, ואפילו לפני ולפנים, בכל יום ובכל שעה.       


ז. זכרון ורשמי ילדות על ה"כותל המערבי" מפיו של ר' משה מרדכי בן דב –
                        מיקירי ירושלים בעבר

אנו מביאים להלן זכרונות ורשמי ילדות על ה"כותל המערבי" מענינים שנמסרו על ידי על ידי אחד מיקירי ירושלים בעבר – ר' משה מרדכי בן דב. מ. בן דב – היה יליד ירושלים, ובילדותו הוא היה גר ב"חצר גליציה" המפורסמת – ברובע המוסלמי שבעיר העתיקה, שהיתה קרובה לכותל, ולכן התאפשר לו לבוא ל"כותל המערבי" - לעיתים קרובות. מדובר על תחילת שנות המאה ה – 20, ועד לנפילת העיר העתיקה, בשנת תש"ח – 1948.

ואלה דבריו של ר' משה מרדכי:
"הכותל" שימש לבני ירושלים – מקום לשפוך שיח. להתפלל על החולה ר"ל, על אישה המקשה ללדת או על מצוקה חמרית ונפשית שבאה על האדם, ומצוקות לא חסרו. כן להתפלל על זווג הגון – הנצרכים על עצמם והורים  על צאצאיהם.
נהרי נחלי דמעות נשפכו שם. ועל כן "כותל הדמעות" יכונה. לנשים אשר תפילות לא שגורות בפיהן היו בידם ספרי "שערי דמעה" ובו בקשות ותחינות לכל מצב ולכל זמן (בעברי טייטש" כמובן) גברים קראו פרקי תהילים.
מקום תפילה קבוע – כבית כנסת – לא היה.
רק יחידי סגולה היו מתפללים היו מתפללים ליד הכותל, כגון:

שחרית:
הצדיק רבי הירש מיכל שפירא זצ"ל ואתו אנשים, שראו עצמם זכות להתפלל במנינו של ר' הירש מיכל - ב"ותיקין".
את ר' הירש מיכל הזכרנו לעיל. הוא לא יצא מחומת העיר מימיו. וכשבא לירושלים הקיסר הגרמני וילהלם בשנת תרנ"ט (1898), התלבט אם להתיר נדרו בכדי לצאת לקבל פני מלך
 

                                       -  5  -

ולברך "ברוך ...שנתן מכבודו לבשר ודם.." כי לא כל יומא מתרחשת מצוה זו – אם לאו. באותו בוקר בשובו מתפילת שחרית בכותל, מעד ושבר רגל. כאשר נשאוהו על הסולם...(אלונקות טרם היו אז) ראוהו פניו שמחות ומלאות שביעות רצון. ב"ה יצאתי מדי ספקות – אמר.

קבלת שבת:

אע"פ שהשכינה לא זזה מן הכותל. לקבלת שבת יש סגולה מיוחדת. אומרים שגם אליהו הנביא בא שם ועל כן היו אנשים שבאו לקבלת שבת בכותל. בודדים. לא מרובים.

מוצאי שבת:

מפורסם היה מנינו של רבי זרח אפשטיין זצ"ל – ראש ישיבת "תורת חיים".כשם שאי אפשר לתאר טעמו של טשולנט ביום חול, כך לא ניתן לתאר את האוירה ששררה בתפילת ערבית זו של מוצאי שבת. זו ביטאה את צער הפרידה מן הנשמה היתרה של שבת והכאב והמורא מפני שערי הגיהינום שנפתחים. וכזה וכאלה היו מצטלצלים מלות ה"והוא רחום יכפר עוון" הזה. כמעט שלא זכורה לי הליכה לכותל בסתם שבת לתפילה.
בדרך במורד מרחוב השלשלת אל הכותל. היה חדר בו ביו כמה ספרי תורה, וכאשר בכל זאת התפללו אנשים ליד הכותל באו לשם לקריאת התורה. כי להביא ספר תורה לכותל נאסר על ידי השלטון הבריטי מתוך שמירת ה"סטטוס קוו", עפ"י דרישת הערבים.
פה ושם הביאו ספר תורה לקריאה עד הכותל עד מאורעות תרפ"ט. ומאז – הס מלהזכיר. בדרך כלל היה שם דוכן להדלקת נרות שמן – נוהל ע"י השמש הספרדי וכמה שולחנות קטנים עם "סידורים" ובעיקר ספרי תהילים – בפיקוח השמש האשכנזי – נדמה לי ר' נח שרייבר שמו – וכן היו פזורים פה ושם כמה שרפרפים לישיבה עבור זקנים.
לימים בשנת תרפ"ט – בא אדמו"ר, וקבע מקום תפילתו ליד הכותל. הביא ארון קודש, בימה, ספסלים ואף הקים מחיצה בין אגף הגברים לאגף הנשים. כל זאת תמורת דמי לא יחרץ ששילם לשיח של המקום.
ודא עקא שיחים יש יותר מאחד, ותאבי ממון – עוד יותר. עד שאחד ה"מקופחים" אכל קורצא והסית את ההמונים כי הנה היהודים כובשים את הכותל. זאת היתה העילה
למהומות תרפ"ט ומכאן "ועדת הכותל". אציין, כי בכתבים נוספים על הימים האלה בירושלים, מסופרות אכן עובדות דומות להנ"ל, על הסיבה לפריצת מאורעות תרפ"ט.
ומוסיף לספר ר' משה מרדכי בן דב. אנו – כמו  רובו ככולו של הציבור – הלכנו לכותל בשלושה רגלים להתפלל "מוסף" ולאמר תהילים.
מספרים על רבי משה מרדכי בידרמן – האדמו"ר מלילוב ולפלג אחד של חסידי קרלין – גם אדמו"ר קרלין – בן ירושלים שאביו "נחשב" בירושלים "רבי"  אך בימים ההם דבר זה לא  היה נחשב ל"ענין" בארץ. אכן אדמו"ר זה - בהיותו קטן - אמר לאביו כי רצונו לנסוע לחו"ל לרבי. לשם מה צריך אתה לנסוע לרבי? שאל. ענה הילד להשיח את הלב. בני, ילדי אמר האב, יש לך  כאן את ה"כותל המערבי" מקום שאפשר כל כך לשפוך שיח, אז אתה צריך לנסוע דוקא לחו"ל? ענה הילד, אני צריף להשיח בפני מי שיענה לי. כאן ענה האב – הו הו מי שזוכה, הכותל עונה לו ועוד איך...
ומבשרי חזיתי: פעם בעת מצוקה נפשית קשה. הלכתי לכותל, ביום ששי אחד. לא זכור לי אם אמרתי כל ספר תהילים או רק הפרקים של יום ששי בלבד. בודד הייתי שם כל הזמן.
חזרתי משם בריה חדשה. שליו ושקט ושמח.           

 

                                      -  6  - 

       ח. סיפורים מאלפים על הרב החסידי הירושלמי - רבי דב בער אליעזרוב
                
בשלהי שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, התגברה לחימת המחתרות היהודיות נגדם ואלה עצרו מהם למאות. העצורים הוחזקו ב"מחנה לטרון". לימים החלו ראשי הישוב היהודי לחפש רב שיסכים לשהות בשבתות במחנה. מדובר היה במשרה עדינה וקשה,
אשר אף הייתה כרוכה בסיכונים. הגאון רבי דב בר אליעזרוב זצ"ל נטל על עצמו את העול.
רבי דב בר נולד בחברון בשנת תרס"ח (1908) ונפטר בירושלים בשנת תשנ"ז (1997). רבו הראשון היה סבו רבי שלמה אליעזרוב – רבה של חברון, דור שמיני לאדמו"ר הראשון של חסידות חב"ד - "בעל התניא". 

בחודש נובמבר שנת 1944 – נעצרנו אני ואחי ראובן המנוח ז"ל, ע"י השלטונות הבריטיים, כחשודים בהשתיכות למחתרת האצ"ל, והובאנו למעצר במחנה לטרון. זוכר אני כי ראיתי אז את הרב אליעזרוב בלטרון – בבואו לבקר אותנו כעצורים - במחנה. ראיתי לפני יהודי ירושלמי, בשנות ה – 40 לחייו - בגובה בינוני - עוטה זקן שחור.
לימים אחרי עשרות שנים הגעתי לשכונת קטמון, לאחד מבתי הכנסת שם – ואז זכיתי וראיתי את הרב – והוא כבר היה נראה זקן מאד – עוטה זקן לבן.
וכאן על מעשיו וסיפוריו – בענין הרב הצדיק – ר' ד.ב. אליעזרוב זצ"ל.
                               
הרב שהיה אישיות תורנית, מהמעלה הגבוהה, שרת כאמור כרב העצירים בלטרון – משך כ – 5 שנים - עד להקמת המדינה ב – 1948. 
כעבור שנים אחרי מלוי תפקידו בלטרון – חלה הרב אנושות, והרופאים אמרו נואש לחייו. והוא כתב כך בזיכרונותיו:

"באותם הימים האיומים מששתי את כל כלי ולא מצאתי כי אלא זכות אותה
 עבודת הקודש, אשר עבדתי  בשעתו באמונה  ובמסירות למען אחינו
היקרים, שהיו עצורים במחנה לטרון"

כיון שכך נדר בעת חוליו שאם יזכה לחיות, ידפיס את השאלות ההלכתיות שאותן נשאל ע"י העצורים ובהן טיפל - במחנה לטרון. ולאחר שהבריא הדפיס אכן את ספר שכלל את הנושא וקרא לו "שאלי ציון".

וכאן לסיום אביא את אחד מהסיפורים היפים  המאפינים את דמותו הצנועה 
של הרב. ד.ב.אליעזרוב:

פעם אחת ישב הרב ב"דין תורה". לאחר שהוא פסק לטובת אחד הצדדים, החציף המפסיד כנגד הרב, והתבטא בבטויים מאד קשים כלפיו, אך הרב שתק ולא הגיב.  והנה לאחר מכן שאלו אותו: הרי תלמיד חכם צריך שיהיה בו לפחות שמינית שבשמינית גאווה, והוא במידת ענוותנותו העצומה, שהיתה חלק ממנו, השיב.
"אני למדתי בתלמוד תורה "עץ חיים" בירושלים, למדתי חומש ורש"י משניות, אך לא לימדו אותי הרבה את מקצוע החשבון, ...ומסובך עבורי לחשבן כמה זה "שמינית שבשמינית".. ולפיכך אני מעדיף למחול לגמרי".

 


                                                   -  7  -
 
   ט.הווי החיים של בעלי מלאכה בני עדות המזרח בעבר בירושלים

את סיפורי הווי החיים המענינים של בעלי המלאכה בעדות המזרח בירושלים בעבר, ליקטנו מכמה וכמה מסופרי וכותבי הזיכרונות של ירושלים בעבר אך ביחוד  מתוך כתביו המענינים והחשובים של איש ירושלים הסופר והמתעד הנאמן של הווי עדות המזרח - ה' יעקב יהושע. הוא כינה את כתביו בשם  – "ילדות בירושלים הישנה". מאז ומתמיד הוקסמתי מתיאוריו  והרביתי לקרוא בהם, ולהתבשם מסיפורי הדברים המקסימים. זוהי הכתיבה בנושא - במיטבה.

בני העדה הספרדית בירושלים העתיקה, היו אנשי עמל פשוטים שבזיעת אפם אכלו לחמם. הם קמו משנתם עם עלות השחר, ולאחר שהתפללו מנין ראשון בבתי-הכנסת המרובים פנו לעבודתם הקשה שנמשכה, ללא הפוגה, עד צאת הכוכבים.

בשעות הערב בהגיע זמן מנחה ומעריב, עמדו ופשטו מעליהם את בגדי העבודה, הסינרים המטולאים, וסרו שנית לבתי-הכנסת. רובם לא היו מומחים גדולים במלאכתם. ידעו את אשר ידעו תוך לימוד ממושך ו"הסתגלות" לעבודה עד שנמצאו מתאימים לה. פועלים עבדו
בתחילה בחינם, שתים שלש שנים, ולאחר מכן קבלו "בישליק" - מטבע תורקי קטן - אחד
בשבוע. לבתיהם חזרו לאחר שקיעת החמה עייפים ורצוצים וישבו לסעוד סעודה דלה עם בני המשפחה.

נמצאו בעלי  מלאכה צנועים שלא הסתפקו בחיי העולם הזה, אלא נרתמו גם למעשי חסד עם המתים וכי יש לך מצווה גדולה ממצוות רחיצת מתים והלוויתם לבית עולמם? זהו חסד של אמת.

סדנאותיהם של בעלי מלאכה אלה, היו מפוזרים ברחוב היהודים שבעיר העתיקה וכן ברובעים המוסלמים והנוצרים ועד שערי - "הקבר הקדוש" הגיעו.במקום זה לא דרכה רגל יהודי מאז ומעולם.
דלות וחשוכות היו הסדנאות ברחוב היהודי. בעלי המלאכה עשו את עבודתם לאור אשנה קטן שבתיקרה במשך היום ולאורן של מנורות נפט בשעות הערב. האויר בהן היה דחוס.
מתוכן יכלו לעקוב אחרי כל המתרחש ברחוב שהחנויות היו חלק ממנו. בעלי המלאכה לא הרגישו עצמם בודדים בעשותם את עבודתם. משעות הבוקר ועד הערב היו יוצאים ובאים חברים וידידים, יושבים על דרגש קטן בפתח החנות, ומנהלים עמהם שיחות מעניני היום. גם הרבנים נהגו לצאת ולבקר בחנויות  כדי לחטוף שיחה מעניני היום.  
בקרב המוסלמים לא היו בעלי מלאכה מרובים בעבר. בעיניהם היה מעמד בעלי המלאכה נחות מעט. הם ביכרו להמצא ב"סראיה" – במשרדי הממשלה – ולא על סדן העבודה.
עם זאת מצויים היו ספרים ערבים ששימשו גם כמוהלים בקרב בני עדתם. אך יש להוציא מן הכלל את הבנאים הערבים אשר הקימו בירושלים את המנזרים הנוצרים ובתי המחסה היהודיים. אך אלה היו רובם מבני הכפרים שבסביבות ירושלים.
אך כיום כשאנו יורדים לסימטאות העיר העתיקה והשווקים – נוכחים לדעת כי יש מספר
ניכר של בעלי מלאכה ערבים העוסקים בחנויותיהם במלאכתם. לרוב מדובר בסנדלרים וחייטים. מאידך יש לציין כי כיום פועלי הבנין ופועלי הנקיון - הם בעיקר מהאוכלסיה הערבית – הבאים לעבוד בבתינו - ובשכונותינו.

 


                                     -   8   -

מרבית המלאכות שעסקו בעלי המלאכה היהודים ברוב ימות השנה היו הטלאות ותיקונים לסוגיהם השונים. כמו כן פחחים חייטים, סנדלרים וזגגים. החייטים עסקו בהפיכתו של מעיל ישן ובלוי, לצידו השני. אותו מעיל שכבר לבשו הסבא, ואחר כך בנו, ועתה נמצא ראוי לנכד. הסנדלרים היו מרכיבים סוליה על גבי סוליה והיו מדביקים לנעליים טלאי עור משומש מפנים ומאחור כדי שיחזיקו מעמד לפחות, עד חג הפסח או סוכות.
כגברים כן הנשים, היינו התופרות, עסקו בהתקנת שמלותיה של הסבתא לבתה ואת שמלת הבת הנשואה לבנותיה שלה.
               
        י.בעלי המלאכה היהודים נשארים עניים והעשירים מתעשרים..

בעלי המלאכה השלימו עם גורלם וכיבדו אנשי תורה, אלה שחנן אותם האל בדעת ובתבונה. ביקשו קירבתם ובכל עת מצוא ישבו ושמעו לדרשותיהם ולהטפתם של חכמים נבוני-דעת. ידעו החכמים נפשם של בני העדה העמלים והם תיבלו דרשותיהם במיני אגדות וסיפורים, דברים שיש בהם נחמה ועידוד, הכל בלשון עממית פשוטה ועסיסית.
וכאן סיפור מרתק. בעלי מלאכה צנועים אלה, בדו מלבם אגדות שבאו לאשר את מצבם הדל. ביום הכיפורים – הם בעלי המלאכה מספרים – עומד הקדוש-ברוך-הוא כבר משעות הבוקר המוקדמות ומצווה על מלאכיו ומשרתיו עושי רצונו כי יוסיפו בשנה הבאה לכל גביר וגביר שבעיר העוברים לפניו כ"בני מרון" עושר על גבי עושר. כך היו מוסיפים לגבירים הירושלמים ולירו וקוקיה מדי שנה עוד כמה מאות. וכך עומדים למעלה ומגלגלים לעשירים ולגבירים עוד ועוד עד שעובר היום ומגיעה שעת נעילה. מי נותר בשעה זו היו אומרים בעלי המלאכה אם לא אנו האביונים? ואז מתחיל הזמן להיות דוחק ודוחק, ואז  פונה הקב"ה למשרתיו ואומר: נו, פלוני הפחח.. ימשיך גם בשנה הבאה  להיות עני... כפי שהיה בשנה שעברה ויצטרך להוציא את לחמו בזיעת אפיו. וכן פלוני החייט.. והסנדלר. מה פלא – מסיימים היו בעלי המלאכה את סיפורם- אם העני והדלות מחזיקים בנו שנה אחר שנה.. ללא הרפות.

                    יא. "ראיתי בעיני את מזלי..."

ועוד סיפור. ועוד היו מספרים כי פעם רצה סנדלר עני, לראות במו עיניו את מזלו. הלך למקום שממנו קולחים המים מהשמים לארץ - דהיינו צינורות המים היורדים מהגגות. ראה שדרך הצינורות של העשירים קולחים מים בשפע וללא הפסק... ואילו מהצינור שלו יורדים המים טיפות טיפות בלבד. משראה את מזלו, חזר לעבודתו ובהכותו בפטישו על סוליית הנעל היה אומר וחוזר ואומר: "שופטו בעיני" – בערבית - "ראיתי את מזלי במו עיני" ועלי להשלים עמו כי כך נגזר עלי...                  
 
         יב. הצורפים היהודים ב"שוק הצורפים" בעיר העתיקה  

הסופר יעקב יהושע בספריו על "ילדות בירושלים הישנה" - כותב על משפחה ירושלמית מיוחדת שעסקה במלאכת הצורפות בעיר העתיקה, ונביא מקצת מהדברים המיוחדים.
ואכן הסיפור הוא – כי בצידם של בעלי המלאכה לצרכי יום יום - שסיפרנו עליהם - היו אמנים מיוחסים שמלאכת - כפיהם נועדה להזדמנויות מיוחדות אם כי לא כל כך נדירות. בני משפחת "מזרחי לוס פלאטרוס" דהיינו צורפי הכסף – בספרדית – עסקו בהכנת עדיי-

 

                                          -  9  -

כסף וזהב ושאר תכשיטים לאמהות וכלות. חנויותיהם האפלות של חכם יעקב, משה, יוסף שלמה ורפאל מזרחי עמדו זו לצד זו ב"שוק הצורפים" ההומה ובעליהן עסקו בתשוקה ובלהיטות במלאכה עדינה זו שעברה בירושה מאב לבן - מזה שלש מאות שנה. שוק הצורפים הוא אחד משלשת השווקים העתיקים ביותר - במרכז ירושלים העתיקה - ליד שוק הבשמים ושוק הקצבים.
שוק הצורפים מרוחק היה מהרובע היהודי – אבל בימים ההם – יהודי ירושלים היו מתהלכים בכל רחבי העיר, העתיקה וקשורים היו לשווקי העיר ולחיי המסחר שם והכל התנהל כמסכת חיים אחת.                
משפחת מזרחי, בשוק הצורפים, הם הם שהכינו את כריכותיהם המוזהבות של מגילת פורים, מתנת הכלה לחתנה. הם שקישטו את זרועותיהם של האמהות בצמידים, תלו על אזניהם את הנזמים. הם שהכינו את הציפויים לספרי התורה העשויים כסף וזהב. הרימונים הקטנים והיפים, בעלי הענבלים הנוצצים. האצבעות שהחזיקו בידיהם הקוראים בספר התורה.
בני משפחת מזרחי מכרו מתוצרתם גם לשאינם בני ברית. הם שהתקינו לפלחיות הערביות את השרשראות ש בחוליותיהם נשחלו מטבעות כסף וזהב.

ניתנה לי הזדמנות להכיר ולשוחח עם אחד מבני משפחת מזרחי, והוא אלברט מזרחי דרור, שעמו נפגשתי באחד הימים בשנת 1998, ומפיו נודעו לי מעט פרטים על משפחתו.
לאביו יעקב מזרחי, הייתה כאמור חנות בשוק הצורפים בעיר העתיקה, משך עשרות שנים – בתחילת המאה ה 20 – ובה עסק יחד עם בניו בצורפות. קראו לו "ראש הצורפים". באו אליו לרכוש דברי זהב וכסף מהמזרח התיכון כולו. מטילי הזהב שהיה מוציא מתחת ידיו, היו מסומנות באותיות לועזיות – ר"ת של יעקב מזרחי.

                    יג.הסופר ש"י עגנון בשבח הצורפים

וכאן אציין כי הסופר ש"י עגנון בקטע מספרו - "לפנים מן החומה" מתאר בלשון מענינת  את עבודתם של צורפי ירושלים, ולדעתי ניכר מדבריו כי הוא מתאר את דמויותיהם של בני משפחת מזרחי בעבודתם בשוק הצורפים. מהפרטים המרתקים שהוא מביא לפני הקורא, והתשבחות על מראה פניהם ודמותם של בעלי המלאכה שלפניו,  מרגישים  כי הוא ביקר בחנות הצורפות של המשפחה,  והוא מוסר את מה שרואות עיניו. ואלה מקצת מהדברים היפים: 
"אשא דברי על צורפי הזהב והכסף שנתן ה' בחכמה ותבונה בהם לדעת לעשות את כל מלאכת מחשבת בכסף ובזהב. יושבים להם הצורפים ועושים את מעשיהם מאור הבוקר ועד הערב בימות הקיץ החמים ובימות החורף הקרים ורוקעים את הכסף ואת הזהב ומכים בפטיש ואינם מגביהים עיניהם למעלה
ממעשי ידיהם. וראה זה פלא, דברים הרבה שלא ראה אדם נראים במשי ידיהם. ושלשה דורות הם אבות ובנים ובני בנים, דומים זה לזה במעשיהם ובפניהם ובתנועותיהם, אלא שזקני הצורפים שער ראשם וזקנם כעין הכסף וצוערי הצורפים יש מהם ששערם כעין הזהב ואין להם לא זקן ולא פיאות  ולא כאבותיהם שזקנם עשוי ופיאותיהם ניכרות. יושבים הם ועושים כלי קודש וציץ וחושן וידות לספרי תורה, ונרתיקים למזוזות ובתים לתפילין ומנורות לשבתות ולימים טובים, וגביעים וכוסות לקידוש ולהבדלה וקופסאות לנשים, וקערות לסדר של פסח ושאר תשמישי קדושה, מלבד טבעות קידושין וקישוטי נשים

 

 

                                                    -  10  -

ושאר מיני דברים שאיני יודע אם להשתמש אם לנוי ובשעת עשייתם מזמרים להם מזמורים של תהילים או תפילות, ואפילו צוערי האומנים שמצויים אצל גרמופנים ובאים לבתי קולנוע כשהם עושים במלאכה זמירות אבותיהם בפיהם" (עמ' 41).               

              יד. על מלאכת ייצור היין בעבר – בעיר העתיקה

במשפחות הירושלמיות בעבר, בין בעדה הספרדית ובין בעדה האשכנזית, היתה מסורת של ייצור יין הן לצורך עצמי, והן לצרכי מסחר. פרטים מענינים ומאד פיקנטיים בנושא – בעיקר על אופן ייצור היין בעבר - מתוארים יפה, בכמה מכתבי הזכרונות של אנשי  ירושלים.      

הסופר יעקב יהושע בכתביו, מספר בצורה מפורטת את הדברים הקשורים לתעשייה זו ועל כל הסובב בענין. הענבים ליצור היין, היו מובאים על גבי גמלים - על ידי הפלאחים של חברון.  
וכאן מעט מהתיאורים המענינים בענין זה:
צלצולי הפעמונים שבצווארי הגמלים והחמורים בשעות הבוקר  המוקדמות בסימטאות העיר העתיקה בישרו את בואם של הפלאחים הערביים מחברון, שהתמקמו בשוקי העיר העתיקה, הם ובהמותיהם העמוסות משא לעייפה, תיבות ענבים, סלי ענבים, תאנים וצמוקים שנקנו במחיר זול. אותה שעה  כבר חיכו להם המתווכים והסרסורים....לאחר דין ודברים קצר עברו סלי הענבים, התאנים והצמוקים לרשות המתווכים ואלה הטעינו אותם על חמורים או על גביהם של סבלים והעבירום אל המרתפים לתעשיית יין שהיו פזורים בכל סימטאות העיר העתיקה ועד פיתחו של מקום המקדש הגיעו. הענבים נשמרו בגיגית גדולה של עץ ושם השאירום שבוע ימים עד שהחלו לתסוס. אז היו עולים על שפת החבית ובוחשים בענבים  ברגליים. לפני כן רחצו כמובן את הרגליים היטב. עוד שבוע חלף ואז נפתחו הברז שהיה קבוע בתחתית החבית והיין התחיל זורם.   
ייצור עצמאי של יין היה כל כך נפוץ בירושלים, עד כדי כך שאפילו העורך והמדפיס של העיתון הירושלמי המפורסם – "החבצלת" – ר' ישראל דב פרומקין - גם כן היה מייצר יין  בכמויות עבורו ועבור אורחיו - בחצרו המפורסמת והמרוחקת בסימטאות העיר ירושלים העתיקה.
ועל האופן של ייצור היין מספר בנו – השופט גד פרומקין - בחינניות ובצורה מרתקת ביותר - בספרו החשוב – "דרך שופט בירושלים".     
והנה חלק מתיאור התמונה – הכולל את אופן דריכת הענבים - והווי הימים ההם:

"במרתף של החצר היתה תנועה רבה בימי חודש אלול, כשהיו דורכים בו את הענבים ליין אבא (הוא העורך עצמו – ישראל דב פרומקין) היה מזמין כמה קנטרים של ענבים, ממיטב
ענבי חברון, ודורכים מומחים היו מוזמנים ובאים על גיגיותיהם וכליהם, חולצים את נעליהם ופושטים את גרביהם, רוחצים רגליהם לנקיון, ומוציאים בדריכהת רגליים את העסיס השוטף, לשד הענבים, מזגיהם, ותירוש זה נכנס לחביות המוכנות לכך..... עד שהגיעה השעה לחתום את החביות בגמר התסיסה, עד שהגיעה השעה לחתום את החביות בגמר התסיסה. וכך היה אבא מכין לביתו ולאורחיו ולבאי בית תפילתו, מלאי של יין לכל ימות השנה: יין לבן ויין אדום, יין מתוק ויין חמוץ. בכל יום ו' היינו יורדים אל המרתף למלא בקבוקי יין לכבוד שבת" (עמ' 11 – 12 שם).
   
 


 


 
רבי בן ציון יאדלר
© כל הזכויות שמורות
כו', טבת, תשע"ד. 29.12.13


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|