אימא בעיר המחוז

נכתב על ידי: ארווין קליין

באחת מחופשות הכתיבה שנטלתי לעצמי, שכרתי לי בקתת הרים באזור שומם שבו היה ממוקם בית יתומים. הייתה זאת עונת הסתו, הימים היו די נעימים אולם בערבים היה קר מאוד והיה צורך בהסקה. על כן ביקשתי שישלחו לי נער מבית היתומים שיחטוב בשבילי עצים להסקה. כמה ימים הם לא שלחו איש, ומזג האוויר לא היה נורא כל כך, לכן כמעט שכחתי מכל העניין.

הייתי שקועה בהדפסה אחר צהריים אחד כאשר הבחנתי שנער עומד בפתח הבקתה ולידו כלב הפוינטר שלי, שלא כמנהגו היה שקט ולא נבח על הזר. הנער נראה כבן שניים עשר, אבל נמוך קומה ובלתי מפותח. הוא לבש אימונית ונעל סנדלים. הוא אמר: "אני יכול לחטוב כמה עצים היום". "אבל הזמנתי מישהו מבית היתומים", אמרתי. "זה אני", הוא אמר. "אתה? אבל הנך צעיר מדי..." "הגודל אינו קובע לגבי קיצוץ עצים", הוא אמר. "כמה מהנערים הגדולים אינם מקצצים כל כך טוב. אני מקצץ עצים בפנימיה כבר זמן רב". כל העניין לא נראה לי מתאים. אבל הייתי עסוקה בכתיבה ודי לא מרוכזת. "בסדר, הנה שם הגרזן. תראה מה אתה יכול לעשות". חזרתי לעבודתי וסגרתי את הדלת. בתחילה רעש גרירת העצים הפריעה לי, אבל כאשר התחיל לקצץ עצים היה הרעש מונוטוני ויכולתי להתעלם ממנו. חלפה כשעה ומחצה לפי הערכתי, כאשר שמעתי את הנער עולה במדרגות הבקתה. השמש כבר שקעה באופק וצבעה את ההרים באדום. "אני צריך ללכת לארוחת ערב עכשיו", אמר הנער, "אני יכול לחזור מחר השכם בבוקר". "אשלם לך כעת על מה שעשית", אמרתי בחשבי שלפעם הבאה אזמין נער גדול יותר. "האם יספיקו 20 שקלים?" "כל דבר זה בסדר", אמר הנער.
הלכנו לעורף הבקתה. כמות גדולה של עץ מקוצץ יפה ניצבה בערמה. היו שם כל מיני סוגי עץ, עבים ודקים, לבעירה אטית ומהירה. "עשית פה עבודה של גבר", אמרתי בהתפלאות, "זוהי ערמה נאה מאוד!" הבטתי בו, למעשה פעם ראשונה באופן ישיר. שערו היה כצבע התירס, ומבטו ישיר מאוד, דמו לשמי ההרים לפני גשם – אפורים, עם פסים של כחול. כשאמרתי לו זאת, האיר ניצוץ את עיניו, כמו שהשמש השוקעת ניבטה מהם, כפי שהיא ליטפה בזהרה את פסגות ההרים. נתתי לו 50 שקל. "אתה יכול לבוא מחר", אמרתי, "ותודה רבה לך". הוא הביט בי, ואחר כך במטבע, נראה היה שרצה להגיד משהו אבל התקשה לדבר ולכן פנה ללכת. "מחר אקצץ עצים יותר דקים", אמר מעבר לכתפו הצרה. "את תזדקקי לכאלו למדורה". התעוררי למחרת לשמע רעשים של קיצוץ עצים.
היה זה רעש קצוב, כך שחזרתי לישון. כאשר קמתי ממיטתי מאוחר יותר, הנער כבר הלך וחזר, וערמה קטנה של שביבי עצים דקים הייתה שעונה על דופן הבקתה. הוא חזר אחרי הלימודים באחר הצהריים ועבד עד ששב לבית היתומים. שמו היה ג'רי, בן 12, והוא שהה בבית היתומים מגיל 4. יכולתי לדמיין אותו בגיל 4, עם אותן עיניים אפורות כחולות רציניות ואותה רוח עצמאית. לא, המילה שהתאימה יותר לזה הייתה "אינטגרציה". זוהי מילה בעלת משמעות רבה עבורי, ובגלל שיש בה איכות מיוחדת, איני מרבה להשתמש בה.

לאבי היה אותה, אבל לא מצאתי אותה, טהורה ופשוטה כנהר הזורם בין ההרים, כמעט אצל אף גבר אחר שהכרתי. אבל לנער היה את זה. זה מבוסס על אומץ, אבל זה יותר מזה. זה גם יושר אבל גם יותר מזה. ידית הגרזן נשברה יום אחד. ג'רי אמר שהנגר של בית היתומים יתקן אותה. רציתי לתת לו כסף עבור התיקון אבל הוא סרב. "אני אשלם על הידית", אמר. "אני שברתי אותה בכך שכמה פעמים פספתי את המכה". "אבל זה קורה לכל אחד", אמרתי. "היה פגם בייצור הידית. אני אגש למוכר של הגרזן". רק אז הסכים לקחת את הכסף. הוא התעקש להיות אחראי על מעשיו. הוא ראה עצמו כעובד עצמאי, שאחראי לעשות עבודה מושלמת, בלי שום תירוצים. הוא עשה עבורי דברים שמחוץ לתפקידו. דברים שבאו מדאגה אמתית לרווחתי ולנוחותי. תיקן פגמים בתנור ההסקה ועוד כל מני דברים מסביב לבקתה, כולל חיזוק קורות רופפות. מצאתי שכאשר ניסיתי לתגמל אותו בסוכריות ופירות, הוא נשאר חסר מלים. "תודה רבה" היה כנראה ביטוי שהוא לא השתמש בו, מפני שכל מעשיו נבעו מהלב הנדיב שלו. הוא רק הביט במתנה ובי, ומסך הורם, כך שיכולתי להתבונן עמוק בעיניו הצלולות, והכרת תודה הייתה בהם, ורוך כה מנוגד לאופיו המחוספס. הוא מצא תירוצים פשוטים כדי לבוא ולשבת עמי. הצעתי לו שיבוא תמיד לפני ארוחת הצהריים, כאשר עשיתי הפסקה בכתיבה.

בזמנים אחרים הוא תמיד חיכה בשקט שאגמור את ההדפסה. יום אחד עבדתי כמעט עד החשכה. יצאתי מהבקתה לחפש אותו. ראיתי אותו מתרחק במעלה הגבעה לעבר השקיעה. כשחזרתי לדלת, הרגשתי שהמדרגות, עליהן ישב וחיכה לי, היו חמות מחום גופו. הוא הפך קרוב לכלב שלי, פט. יש הבנה מוזרה בין כלב לילד. ייתכן שיש להם אותה רוח וחכמת חיים. כאשר יצאתי לעיר לסוף שבוע, השארתי את הכלב תחת השגחתו של ג'רי. נתתי לו את המשרוקית של הכלב ומפתח לבקתה, והשארתי לכם די אוכל. היה עליו לבוא פעמיים שלוש ביום, להוציא את הכלב, להאכיל ולטייל עמו. הייתי אמורה לחזור במוצאי שבת, אבל בגלל הערפל שהשתרר בין ההרים, לא העזתי לצאת לדרך באותו יום. למחרת נמשך מצב זה ועל כן הגעתי לבקתה רק ביום שני. מצאתי את הכלב מטופל ושבע. ג'רי הגיע אחרי הצהריים מודאג. "שמעתי שהערפל הקשה על הנהיגה", אמר. "באתי במוצאי שבת וראיתי שלא הגעת. כך שהבאתי לכלב קצת אוכל למחרת." "ידעתי שתטפל בו ולא דאגתי", אמרתי. היה עליו לשוב מיד לפנימיה. נתתי לו מאה שקל והוא הביט בשטר והלך. אבל באותו לילה הוא הגיע בחושך ודפק בדלת. "היכנס ג'רי", אמרתי, "אם מרשים לך להיות בחוץ בשעה כזאת". "ספרתי להם סיפור," אמר, "אמרתי שאולי תזדקקי לי". "זה נכון", אמרתי, וראיתי שהוקל לו. "אני רוצה לשמוע כיצד טיפלת בכלב". הוא ישב ליד האיש אתי, בחשכה כמעט מוחלטת, וסיפר לי את הבילוי המשותף שלהם בסוף השבוע. הכלב בא והתיישב לידו מרגיש נוח כפי שאולי לא הרגיש אפילו אתי. נראה היה שהדאגה המשותפת שלנו לכלב והקרבה בינו לכלב הביא לקרבה גם ביני לג'רי, כך שהוא חש אולי שהוא שייך לי כפי שהכלב היה שייך. "הוא נצמד אלי כל הזמן" אמר ג'רי, "מלבד הפעמים שרץ לעבר השיחים. הוא אוהב את השיחים. לקחתי אותו במורד העמק ושנינו רצנו במהירות. במקום שבו הדשא היה גבוה מאוד התחבאתי והוא התחיל לחפש אחריי. ברגע שהצליח לגלות אותי, הוא רץ מסביבי כמטורף!" הוא הביט על הלהבות. "זה שביב עץ של אורן", אמר, הוא בוער הכי יפה מבין כל העצים. היינו קרובים מאוד. פתאום הוא הרגיש צורך לשפוך את לבו. "את דומה קצת לאמא שלי", אמר, "בייחוד לאור הלהבות". "אבל היית רק בן ארבע, ג'רי, כאשר הגעת לפה. האם אתה זוכר אותה עדיין אחרי כל כך הרבה שנים?" "אמי גרה בעיר המחוז" הוא אמר. לרגע הגילוי שאמו בחיים זעזע אותי כל כך, כמו שלא הרגשתי בחיים שלי ואיני יודעת מדוע זה כל הטריד אותי. אחר כך הבנתי. התמלאתי בזעם רב שאישה כלשהי תנטוש כך את בנה, בן שכזה. זעם חדש נתווסף. בית היתומים היה מקום בריא, מנוהל בידי צוות של אנשים טובים, ובצורה טובה, אבל מה הביא אישה זאת לנטוש ילד כזה? ודאי הוא נראה כך גם בגיל ארבע. דבר לא יכול היה לשנות עיניים שכאלה! אופיו בלט לעין כל. הייתי להוטה לשאול כל כך הרבה שאלות שלא יכולתי לשאול. בכל התשובות, פחדתי תסתתר אמת כאובה. "האם ראית אותה לאחרונה?" "אני רואה אותה בכל קיץ, היא מביאה אותי אליה".

רציתי לזעוק "מדוע אינך איתה? כיצד היא יכולה לתת לך ללכת?" "היא מגיעה מעיר המחוז כל אימת שיש לה אפשרות", אמר ג'רי. "כרגע אינה עובדת". פניו להטו לאור הלהבות. "היא רצתה לתת לי גור, אבל הם לא מרשים בפנימיה. את זוכרת את החליפה שהייתה לי בשבת?" הוא היה כעת מאוד גאה. "היא שלחה לי אותה לחגים. בחג שלפני כן", הוא נשם נשימה עמוקה, "היא שלחה לי זוג סקטים". "סקטים אמיתיים?" מוחי היה עסוק בניסיון לדמיין אותה, להבין אותה: "היא לא שכחה אותו לגמרי, אם כן. אבל מדוע, אם כן – אבל אינני צריכה להאשים אותה בלי לדעת את כל העובדות." "סקטים ממש. אני נותן אותם לחברים. הם תמיד מבקשים אותם ממני. אבל הם שומרים עליהם". "איזו סיבה מחוץ מאשר עוני –." "אני הולך להשתמש בכסף שנתת לי עבור שמירה על הכלב", אמר ג'רי, "ולקנות לה זוג כפפות". "יכולתי רק להפטיר: "זה יהיה נחמד. האם אתה יודע את המידה שלה?" "אני חושב שזה שמונה וחצי" הוא אמר. הוא הביט בידיי. "האם המידה שלך שמונה וחצי?" "לא, זה שבע". "אה! אז כנראה שלאמי יש ידיים גדולות יותר משלך". שנאתי אותה. עוני או לא, הצורך של הנפש באהבה היא חשובה יותר מאשר הצורך של הגוף למזון. הוא הולך לבזבז את הכסף שלו לקנות כפפות לידיה הטיפשיות הגדולות, והיא חיה הרחק ממנו, ומסתפקת בשליחת סקטים לבן שלה! "היא אוהבת כפפות לבנות", הוא אמר. "האם את חושבת שאפשר לקנות אותם בכסף שיש לי?" "אני חושבת שכן", אמרתי. החלטתי שלא אעזוב את ההרים בלי להיפגש עם אמו ולברר לעצמי מדוע היא עשתה דבר שכזה. מוח האדם הוא מפוזר וכל דבר מסיט אותו לכיוון אחר.

גמרתי את עבודתי. לא הייתי מרוצה, וחשבתי על כיוון אחר. החלטתי לנסוע למקום שונה לחלוטין, כדי לכתוב משהו אחר. עשיתי סידורים לעזוב את הבקתה ולנסוע למקום אחר כדי לסיים את הכתיבה. לא פיניתי לי זמן לנסוע לעיר המחוז כדי לראות את אמו של ג'רי, ואפילו לא לקבוע פגישה עם הנהלת בית היתומים כדי לשוחח עליה. די התרחקתי במחשבותיי מג'רי, בגלל הטרדות הרבות שצצו בדרכי. מאז אותו לילה לא דברנו עליה יותר – הידיעה שיש לו אימא ולא רחוקה כל כך, הקלה על הרחמים שחשתי כלפיו. הוא לא היה ממורמר על מצבו. הוא לא היה בודד. זה לא היה מענייני. הוא בא כל יום, מקצץ את העצים ועושה עוד כל מני דברים קטנים ונשאר לשוחח. הימים הפכו לקרירים ואני הנחתי לו להיכנס לתוך הבקתה. הוא היה שוכב על הרצפה פני האש עם יד אחת מחבקת את הכלב, ושניהם היו מנמנמים ומחכים בשקט שאגמור לעבוד. בימים אחרים הם היו משתוללים בחוץ, רצים לתוך השיחים. מדי פעם הוא היה קוטף בשבילי פרחים יפים. כשהגיע היום שלי ללכת אמרתי לו: "היית החבר הטוב שלי, ג'רי. אחשוב עליך רבות ואתגעגע אליך. כך גם הכלב. אני עוזבת מחר". הוא לא ענה. כשהלך, אני זוכרת שירח חדש היה בשמיים מעל פסגות ההרים, ואני התבוננתי בו מתרחק בשקט במעלה הגבעה. חיכיתי לו למחרת אבל הוא לא הגיע. כל אותו היום הייתי מאוד עסוקה בלארוז ולסדר הכול לנסיעה. נעלתי את הבקתה והנעתי את הרכב, השעה הייתה די מאוחרת והיה עלי להזדרז כדי לא להיתקע בדרך בלילה. עצרתי בדרך בבית היתומים כדי לשלם את חובותיי ולמסור להם את המפתח של הבקתה. גברת קלרק קבלה את פניי. "האם את יכולה לקרוא לג'רי כדי שאפרד ממנו?" בקשתי. "איני יודעת היכן הוא, חוששני שהוא לא מרגיש טוב. הוא לא אכל היום ארוחת צהריים. אחד הנערים ראה אותו הולך מעבר לגבעה לשיחים.". כמעט הרגשתי הקלה, מפני שידעתי שלא אראה אותו, וכך יהיה קל לי יותר להיפרד. "רציתי לדבר אתך על אימא שלו", אמרתי, "מדוע הוא פה, אבל אני מאוד ממהרת. איני יכולה כעת לראות אותה. אבל הנה קצת כסף שאני רוצה להשאיר כדי לקנות מתנות לג'רי לחג וליום ההולדת שלו. עדיף כך מאשר שאשלח לו בעצמי מתנות, שהרי אני יכולה לשלוח לו דברים שכבר יש לו, כגון סקטים." היא מצמצה קלות בעיניה במבוכה. "אין כל תועלת בסקטים במקום הזה" היא אמרה. טיפשותה הרגיזה אותי. "כוונתי", אמרתי, "שאיני רוצה לשלוח לו דברים שאימא שלו כבר שלחה לו. אני עלולה לשלוח לו סקטים למשל, בלי לדעת שהיא כבר שלחה לו מתנה כזאת." היא נעצה בי מבט. "איני מבינה" היא אמרה, "אין לו אימא. אין לו סקטים

 
צילום: יהודה עצבה
© כל הזכויות שמורות
י' אדר ב', תשע"ו. 20.3.16


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|