בעלי מלאכה עניים

נכתב על ידי: שבתאי זכריה

  את סיפורי הווי החיים המענינים של בעלי המלאכה בעדות המזרח בירושלים בעבר, ליקטנו מכמה וכמה מסופרי וכותבי הזיכרונות של ירושלים בעבר אך ביחוד  מתוך כתביו המענינים והחשובים של איש ירושלים הסופר והמתעד הנאמן של הווי עדות המזרח - ה' יעקב יהושע. כתביו נושאים את השם  – "ילדות בירושלים הישנה". מתמיד הוקסמתי מתיאוריו  והרביתי לקרוא בהם, ולהתבשם מהם, זוהי כתיבה  במיטבה.

בני העדה הספרדית בירושלים העתיקה, היו אנשי עמל פשוטים שבזיעת אפם אכלו לחמם. הם קמו משנתם עם עלות השחר, ולאחר שהתפללו מנין ראשון בבתי-הכנסת המרובים פנו לעבודתם הקשה שנמשכה, ללא הפוגה, עד צאת הכוכבים.

בשעות הערב בהגיע זמן מנחה ומעריב, עמדו ופשטו מעליהם את בגדי העבודה, הסינרים המטולאים, וסרו שנית לבתי-הכנסת. רובם לא היו מומחים גדולים במלאכתם. ידעו את אשר ידעו תוך לימוד ממושך ו"הסתגלות" לעבודה עד שנמצאו מתאימים לה. פועלים עבדו
בתחילה בחינם, שתים שלש שנים, ולאחר מכן קבלו "בישליק" - מטבע תורקי קטן - אחד בשבוע. לבתיהם חזרו לאחר שקיעת החמה עייפים ורצוצים וישבו לסעוד סעודה דלה עם בני המשפחה.

נמצאו בעלי  מלאכה צנועים שלא הסתפקו בחיי העולם הזה, אלא נרתמו גם למעשי חסד עם המתים וכי יש לך מצווה גדולה ממצוות רחיצת מתים והלוויתם לבית עולמם? זהו חסד של אמת.

סדנאותיהם של בעלי מלאכה אלה, היו מפוזרים ברחוב היהודים שבעיר העתיקה וכן ברובעים המוסלמים והנוצרים ועד שערי - "הקבר הקדוש" הגיעו.במקום זה לא דרכה רגל יהודי מאז ומעולם.

דלות וחשוכות היו הסדנאות ברחוב היהודי. בעלי המלאכה עשו את עבודתם לאור אשנה קטן שבתיקרה במשך היום ולאורן של מנורות נפט בשעות הערב. האויר בהן היה דחוס.

מתוכן יכלו לעקוב אחרי כל המתרחש ברחוב שהחנויות היו חלק ממנו. בעלי המלאכה לא הרגישו עצמם בודדים בעשותם את עבודתם. משעות הבוקר ועד הערב היו יוצאים ובאים חברים וידידים, יושבים על דרגש קטן בפתח החנות, ומנהלים עמהם שיחות מעניני היום. גם הרבנים נהגו לצאת ולבקר בחנויות  כדי לחטוף שיחה מעניני היום.  

בקרב המוסלמים לא היו בעלי מלאכה מרובים בעבר. בעיניהם היה מעמד בעלי המלאכה נחות מעט. הם ביכרו להמצא ב"סראיה" – במשרדי הממשלה – ולא על סדן העבודה.

עם זאת מצויים היו ספרים ערבים ששימשו גם כמוהלים בקרב בני עדתם. אך יש להוציא מן הכלל את הבנאים הערבים אשר הקימו בירושלים את המנזרים הנוצרים ובתי המחסה היהודיים. אך אלה היו רובם מבני הכפרים שבסביבות ירושלים.

אך כיום כשאנו יורדים לסימטאות העיר העתיקה והשווקים – נוכחים לדעת כי יש מספר
ניכר של בעלי מלאכה ערבים העוסקים בחנויותיהם במלאכתם. לרוב מדובר בסנדלרים וחייטים. כיום יש לציין כי פועלי הבנין ופועלי הנקיון - הם בעיקר מהאוכלסיה הערבית – הבאים לעבוד בשכונותינו ובבתינו.

מרבית המלאכות שעסקו בעלי המלאכה היהודים ברוב ימות השנה בעבר היו הטלאות ותיקונים לסוגיהם השונים. כמו כן פחחים חייטים, סנדלרים וזגגים. החייטים עסקו בהפיכתו של מעיל ישן ובלוי, לצידו השני. אותו מעיל שכבר לבשו הסבא, ואחר כך בנו, ועתה נמצא ראוי לנכד. הסנדלרים היו מרכיבים סוליה על גבי סוליה והיו מדביקים לנעליים טלאי עור משומש מפנים ומאחור כדי שיחזיקו מעמד לפחות, עד חג הפסח או סוכות.
כגברים כן הנשים, היינו התופרות, עסקו בהתקנת שמלותיה של הסבתא לבתה ואת שמלת הבת הנשואה לבנותיה שלה. 
                
                 ב. בעלי המלאכה היהודים נשארים עניים והעשירים מתעשרים.

בעלי המלאכה השלימו עם גורלם וכיבדו אנשי תורה, אלה שחנן אותם האל בדעת ובתבונה. ביקשו קירבתם ובכל עת מצוא ישבו ושמעו לדרשותיהם ולהטפתם של חכמים נבוני-דעת. ידעו החכמים נפשם של בני העדה העמלים והם תיבלו דרשותיהם במיני אגדות וסיפורים, דברים שיש בהם נחמה ועידוד, הכל בלשון עממית פשוטה ועסיסית.
וכאן סיפור מרתק. בעלי מלאכה צנועים אלה, בדו מלבם אגדות שבאו לאשר את מצבם הדל. בעלי המלאכה עצמם היו מספרים כי ביום הכיפורים – עומד הקדוש-ברוך-הוא כבר משעות הבוקר המוקדמות ומצווה על מלאכיו ומשרתיו עושי רצונו כי יוסיפו בשנה הבאה לכל גביר וגביר שבעיר... העוברים לפניו כ"בני מרון" יוסיפו עושר על גבי עושר. כך היו מוסיפים לגבירים הירושלמים ולירו וקוקיה מדי שנה עוד כמה מאות.
כך עומדים למעלה ומגלגלים לעשירים ולגבירים עוד ועוד עד שעובר היום ומגיעה שעת נעילה. מי נותר בשעה זו היו אומרים בעלי המלאכה אם לא אנו האביונים? ואז מתחיל הזמן להיות דוחק ודוחק, ובאותן שעות פונה הקב"ה למשרתיו ואומר: נו, פלוני הפחח.. ימשיך גם בשנה הבאה  להיות עני כפי שהיה  כמו בשנה שעברה ויצטרך להוציא את לחמו בזיעת אפיו. כך גם פלוני החייט.. והסנדלר. מה פלא – מסיימים היו בעלי המלאכה את סיפורם- אם העני והדלות מחזיקים בנו שנה אחר שנה.. ללא הרפות.

                                
ג. "ראיתי בעיני את מזלי..."

ועוד סיפור, היו מספרים כי פעם רצה סנדלר עני, לראות במו עיניו את מזלו. הלך למקום שממנו קולחים המים מהשמים לארץ - דהיינו צינורות המים היורדים מהגגות. ראה שדרך הצינורות של העשירים קולחים מים בשפע וללא הפסק... ואילו מהצינור שלו יורדים המים טיפות טיפות בלבד. משראה את מזלו, חזר לעבודתו ובהכותו בפטישו על סוליית הנעל היה אומר וחוזר ואומר: "שופטו בעיני" ...."ראיתי את מזלי במו עיני" בערבית - ועלי להשלים עמו כי כך נגזר עלי מהשמים..

.                   
    ירושלים תש"ע - 2010                                                                                      

 

 

 

 

 

 

 


© כל הזכויות שמורות
יט', חשון, תשע"ב. 15.11.11


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|