תשעה באב בתנועה הקיבוצית

נכתב על ידי: אשר יובל

תשעה באב בתנועה החלוצית – הקיבוצית
מים ראשונים: רוב הציטוטים שלהלן, לקוחים מהספר ניר מן: ילקוט תשעה באב, ארכיון ומכון חגים הבין-קיבוצי, ברית התנועה הקיבוצית, קשרים הפקות והוצאה לאור, 1997, ירושלים. הספר מכיל אנתולוגיה רחבה ועשירה על תשעה באב, מספרות חז"ל ועד ימינו.
ברל כצנלסון, חורבן ותלישות, עיתון דבר, י' באב תרצ"ד, 1934
שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו הלילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון ... אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער.
מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש בה שכחה; אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימים אשר דרכה יונקת התנועה את לְשָׁדָהּ? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם. אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי ... לא א"ד גורדון ולא י"ח ברנר, ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את "ציון הלא תשאלי" וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש"  ...
האמנם תש כוחנו לחיות ולהחיות את סמלינו, להעמיק בתוכנם, למלא אותם רוח הדור וצרכיי הדור? האומנם אין אנו מסוגלים אלא להשתמש בסמלים שאולים בהקפה, בסמלים שאין עמם אלא העתקה וחיקוי, והעיקר, הסכמה מן החוץ? האמנם אין אנו מסוגלים אלא לחיים תלושים, לתרבות תלושה ולסמלים תלושים?
על אותם מדריכי הנוער אשר בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן אפשר אולי ללמד זכות בנוסח הידוע: סלח להם כי אין הם יודעים מה שהם עושים.  אבל על עצם העובדה שבתוך תנועה כבירת-תכנים ועמוקת-רגשות, אפשר שהדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים - אין כפרה.
ברל כצנלסון, מקורות לא-אכזב, עיתון דבר, יד' באב תרצ"ד, 1934
רשימתי "חורבן ותלישות" עוררו כאן – ולא רק כאן – ויכוחים נרגשים ... טוענים כנגדי: הכיצד? ה"שולחן ערוך" אינו אוסר יציאה למחנה בתשעה באב ואתה אוסר? ואני אומר: ייתכן וייתכן ש"השולחן ערוך" יתיר וסוציאליסט יהודי יחמיר ... ואין זה העניין היחידי אשר בו אנו רואים כיצד "הדין" מקל וההרגשה היהודית החיה מחמירה. אותו הדבר ארץ ישראל. "הדין" הסתפק במועט, אבל מתחת לרמץ הגלות, לחשה גחלת, והיא לא נתנה מנוח לכל שורת "הדין".
כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בלבו בקשיות-עורף קדושה את זכר החורבן? ... דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה ... חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש ...
לא מעטים הם בעולם העמים המשועבדים וגם רבים אשר יצאו בגולה ... פולין הגאיונית ... רוסיה האדירה אשר פיזרה בעולם את המוני פליטיה אחרי מהפכת אוקטובר ... הם מעמידים למופת את היהודים אשר אלפיים שנות פיזור לא יכלו להם ... ביום זה ראה כל דור ודור וכל אדם מישראל, כאילו חרב עליו עולמו. ובכל יום זה בשנה, נשפכו דמעות רותחות ודור לדור מסר את כאבו ... מספרים על אדם מיצקביץ, משוררה הגדול של פולין, שכל ימיו היה מתאבל על שיעבודה ומכין תוכניות מהפכניות לשחרורה, כי בתשעה באב היה הולך לבית כנסת יהודי לשתף עצמו עם היהודים המתאבלים על אובדן מולדתם ...
ישנה דעה האומרת ... העם החוזר לביתו ומקים את בניינו, יהפוך מעכשיו את יום האבל ליום חג. ואפשר גם להביא ראיה ניצחת ממה שנאמר: "והפכתי אבלם לששון" (ירמיהו לא יג). בהשקפה זו אני רואה מליצת גאולה מזויפת, הקלת ראש בטרגיות של ימינו ... כל כמה שירבו הישגינו בארץ, וכל מה שנרבה ונגבר כאן, וגם לכשנזכה ונחיה כאן חיים שאין בהם בושה וכלימה – לא נאמר "נגאלנו", כל עוד לא תמה גלותנו. כל עוד ישראל פזורים בגלות ונתונים לגזירות ולאיבה ולביזיון ולשמד ... – לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל ימים, יום גורלנו.
יהודה שרת, תשעה באב תרצ"ה – 1935 ביגור
שכח לא אשכח ליל שימורים, ליל זוועה באותו צריף, חדר האוכל של יגור, ויכוח שפרץ לאחר שניסיתי לעשות ערב זיכרון לתשעה באב ... בשעה מאוחרת לאחר חצות, פרץ חבר המקום – חבר לפועלי-ציון שמאל – תפס מידי את ספר קינות תשעה באב ... ובאורח קריקטורה בעווית פנים ובעווית קול, השמיע כמוציא דבר פיגול מפיו את "איכה ישבה בדד" בניגון טעמים. מחזה בעתה בלהה, עדות מחרידה לחרפת התלישות.
אזלה ידי לתאר אותן חרדות לפרטיהן. זה הגל, זועף ונזעם, של זכר אותו ליל תשעה באב מלפני כ"ה שנים  ... לא יניח לי. חזרתי מן העבודה, השעה הייתה די מאוחרת, פתע עמדתי הלום בחצר: הערב ליל תשעה באב. יש לעשות – ויעבור עלי מה. מה? איך? בצקלוני אין דבר ... אין בפי דבר. והנה חדר האוכל כבר על סף ארוחת הערב, הרי יש להודיע על כך מיד! אצתי ורשמתי ביד מבוהלת: הערב – זיכרון לתשעה באב, למען יידע העם. מעשה שרלטן – אותה שעה גם לא ידעתי מה אביא אל שולחן הכלל.
 ספרייה אין או שהייתה נעולה. המורה, בטרם יצא לחופשה, הפקיד ספריו ביד אחד החברים. אצתי אליו ... עברתי בבהלה על הספרים ... נכנסתי לחדר האוכל עם גל הספרים ... סוללה גבוהה ודוחה על השולחן. הכינותי פותח, אפילו הקרבתי עצמי לנגן באצבעות כף ידי המיובלת ולא אמונה ניגון אֶבֶל בוויולה ... בבחינת "ויהי כנגן המנגן" – סיפא דקרא לא אהין לפרש כאן בכתב.  סימן ראשון ל"התפוצצות" – לא איחר לבוא. בעוד אני עומד לפני גל הספרים, נבוך ונרעש ... נמצא מי שהוציא את הוויולה מדממתה והחל מנגן בה איזה ואלס קלוקל. באחת נסתם הגולל על "סם ההשראה" ... ובכן יהא בלא "השראה" .... כתום הקריאה באה התגובה. הזעקה הקיפה, אנשים קמו ממיטותיהם. חדר האוכל התמלא אנשים, עמדו על ספסלים, איש איש וחציו באשפתו ליידות אל מול אותו בחור עז הפנים ונבוך כאחד ... אני זוכר את כל מראה הזוועה ובאוזניי הומה שאון הגלים הזדוניים על שצפם וקצפם.
יצחק טבנקין, קיבוץ עין חרוד, תרצ"ו 1936 תשעה באב
יום זה – יום זיכרון מר ועז לעמנו. כאז, כמלפני מאות בשנים, הוא לנו יום מועד ויום של הגנה ...
זה הוא יום שלילת הגלות. יום זכרון של מלחמה נואשת בגלות ... יום שמזכיר שיש גבורה בישראל, שאין הפחד מידה יהודית דווקא ... שממידת היהודים לא להיכנע לחזק, כי אם להרים את נס המלחמה בעריצים ...
תשעה באב זה יום מר ונמהר, יום עצבות של ציבור, שבו חלו חורבן בית הראשון והשני. חורבן מדינתנו בפעם הראשונה וחורבן המדינה העברית בפעם השנייה – יום אסונות לישראל ... וגם אח"כ בגולה אירעו בו פעמים רבות, במשך הדורות, אסונות גדולים ... כי עמוקה היא הכרת העם ... באובדן שלטוננו על ארצנו כולה, באובדן חופש חיינו בארצנו וניתוק הקשרים עמה ... העם חי בזה, כי הנה היום אשר קבע את גורלנו ואת היותנו בגולה.
נחיה את היום הזה כיום הזיכרון המר ביותר. ואין לנו יום מועד הנחוץ כל כך, בחזית ההגנה על קיומנו היהודי והאנושי כיום הזה ... לבל יישכח מאיתנו, לבל תאבד התעודה הזאת, לבל תישכח המלחמה .. כי הוא היום היותר קשה בחיינו, יום שראוי להיות מחנך את כל הדורות בישראל ...  ארבע דמויות של יהודים נתבלטו במלחמה זו: המיואשים המתפוררים ... המחפשים גאולה אישית בכת האיסיים, בנצרות, בשכחת ישראל ובוויתור על קיומו הארצי. היו הפרושים ודוברם יוחנן בן זכאי; הצדוקים ומבטאם האחרון יוסיפוס פלאביוס; והקנאים הלוחמים ... לנו, לפועלים היהודים הלוחמים על קוממיות ישראל ... הלוחמים במסירות נפש מלחמה צודקת והכרחית, הלוחמים על תרבות האדם, בנכונות לחיות ולמות על אמת זאת, לנו יום זה הוא מועד בישראל שצריך לחיותו כחוויית אמת אשר מאחדת אותנו ... הודות ליום זה – יום גבורת הקנאים – נשמרו לנו גם שמו של יוחנן בן זכאי, גם התורה, השפה והתרבות, גם הרוח האנושית שדבקה בעמנו.
יש להציל מועדים וחגים של ישראל, את כולם להמשיך, את כולם לשנות, את כולם למלא תוכן אנושי חדש, ותשעה באב הוא ראשון המועדים שצריך לקום בצורה חדשה – בעזיבת המסורת המתה, בהמשכת מסורת חדשה של תוכן החיים, להיות יום זיכרון של מלחמה על קוממיות הארץ וקוממיות העם.
משה קליגר, קבוץ רמת הכובש, 1942
כל ישוב עברי, כל איש עברי שאינו לוקה בשכחה לאומית – חייב לזכור ולהזכיר את יום תשעה באב, היום המר בתולדותיו של העם. עם יום זה קשור זכר חורבן מולדתנו, זכר גלותנו מארצנו. חורבן הארץ, אובדן החירות והגרוע ביותר – עקירת העם מארצו – היש אסון גדול מזה בחיי העם? בכל ימי גלותנו זכרנו את היום הזה, אבל הושרה בערב זה על בית ישראל, על כל איש וילד עברי, שהרגישו את עצמן אבר של אומה ברציפות קורותיה ומיצו ביגון ובכמיהה את תקוותם לבניין מולדתם מחדש. כל אחד מאיתנו שחונך מילדותו על מסורת עברית ולאומית – יזכור ברטט את השעות של קריאת "איכה" בבית הכנסת.
עמנואל ביחובסקי, הרהורים שבין ט' באב ליום הכיפורים, קיבוץ מעוז חיים, 1976
בנעורינו היה לנו וויכוח עם ברל כצנלסון, שרוגזו יצא עלינו על שמצאנו לצאת למחנה תנועתי בט' באב ... במבט רטרוספקטיבי איני מטיל כיום ספק בצדקתו של ברל באותו ויכוח, אך אין זו "כל האמת". משהו מתלישותנו מהחורבן אני נוטה לתלות בברל, לא בברל האיש, אלא במה שהוא מגלם ... מדוע, אני שואל, לא שפר גורלו של ט' באב כגורל חג הפסח? ... חג הפסח הפך להיות בארץ חג לאומי ראשון במעלה הנחוג ע"י כל העם, וזאת, לא במעט הודות לתנועת העבודה וחלקה של התנועה הקיבוצית ... שהשקיעה בו ממיטב כישרונה ומאמציה. מדוע לא גאלה גם את ט' באב משממונו? שהרי מבחינת הפוטנציאל הלאומי צופן יום זה בקרבו אוצרות לאין חקר ... עם זוכר במשך שנות אלפיים את ימי קוממיותו וזוהרו ודרך שבעת מדורי העינויים, הפרעות והאינקוויזיציות, נושא עימו כזיכרון שלא הועם את ימי ריבונותו הלאומית. מכל החגים והצומות שבהם התברכנו, אין עוד יום שבו מתגלם הזיכרון הזה כמו ביום תשעה באב. תנועת התחייה שקמה אחרי אלפיים שנה, דומה שהייתה צריכה לטפח, לגדל ולרומם יום זה.
 
שנזכה לגאולה השלימה, לנחמת ציון ובניין ירושלים

ראה עוד - אתר'מחלקי המים' -

 
דיוקן המחבר אשר יובל
© כל הזכויות שמורות
ג' אב, תשע"ו. 7.8.16


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|