יוחנן המטביל: הפינה של בעלי "פינתי"

נכתב על ידי: מאיר מיכה ממסעדת 'פינתי'

בכל המפגשים הנוסטלגיים שלנו, תושבי נחלאות שגדלו בשכונה מתחילת שנות הארבעים עד שנות השבעים, היינו מעלים זיכרונות מילדותנו ומונים נקודות ציון חשובות ובלתי נשכחות משוק מחנה יהודה הישן, הרבה לפני שנהפך ליעד תיירותי מלא בבוטיקים ובמסעדות כפי שהוא כיום.
דיברנו על גן סאקר, שעדיין היה אז גן ירק, ועל חבורתו הנודעת של רוכב האופנוע המיתולוגי ציון עמר עשתה שם הצגות ופעלולים חינם אין כסף בכל יום שבת. היינו מעלים על שפתותינו את שמו של ית כנסת עדס המפואר, וכמובן היינו מספרים על בית המרחץ שהיה בשכונתנו.
בית המרחץ על שם יוחנן עזרא הוא זה שלימד אותנו את שירת הבקשות. תמיד כשאנחנו מזכירים את בית המרחץ מתחילים סיפורים אין~סופיים, המלווים בצחוק מתגלגל של כל הנוכחים. בתום הסיפורים על בית המרחץ שהיה ברחוב נסים בכר, היכן שפעל תיאטרון "פרגוד", מסכימים כולנו פה אחד שהלוואי שבית המרחץ היה חוזר לפעול בימינו. הוא היה כור ההיתוך של הילדים והמבוגרים כאחד.
בית המרחץ יוחנן עזרא פעל בשכונה עד תחילת שנות השבעים, ושימש בסוף דרכו תלמידי ישיבה ואת האוכלוסייה הבוגרת בשכונה עד שנסגר. ימי השיא שלו היו בעשורים שלפני כן, בשנות החמישים והשישים. באותה תקופה ברוב הבתים בנחלאות היו רק שירותים. מקלחות שיש בהן מים זורמים היו נחלתם של בתים מעטים מאוד בשכונה. אז היה נהוג להתקלח כמו שצריך רק פעם בשבוע - ביום חמישי, לקראת בוא שבת קודש.
בשאר ימות השבוע, נהגנו להתרחץ בבית בעזרת פיילה מאלומיניום, פרימוס וכמובן כלי ליצוק את המים על הגוף. על קיומם של מים זורמים, דוד שמש ובוילר, רק שמענו. כשרצינו להתענג במקלחת הגונה לקראת יום השבת, וכמובן לפני החגים, היינו צריכים לשים פעמינו לבית המרחץ על שמו של יוחנן עזרא. את פני הבאים קידם בכניסה שלט מאיר עיניים ועליו נכתב: "בית המרחץ יוחנן עזרא: מקלחות, מקוואות וחדרי זיעה".
תקופה שהותירה חותם עמוק כבר במדרגות הרגשנו שהגענו לגן עדן: מים זורמים, ריח של סבון, מקוואות. אז זה היה תענוג, כמו להגיע היום לספא של מצודת דוד. רק דבר אחד הפריע לנו, הילדים, ופחדנו ממנו פחד מוות: חדר הזיעה. הוא היה מפורסם בעיקר בשל ריחו הרע ובינינו, הילדים שעוד לא הגיעו לגיל שמונה, נפוצה שמועה כי מי ששוהה יותר משלוש דקות בחדר הזיעה סופו למות מהחום - ובעיקר מהריח.
אותנו עניין יותר המקווה, שגודלו היה שני מ' ועומקו מטר. בשבילנו המקווה הקטן היה לכל הפחות בריכה אולימפית. ערכנו שם תחרויות תוך סיכון נפשותינו בקפיצות ראש נועזות וסאלטות אקרובטיות באוויר. ירון צדקיהו מהחמוצים תמיד היה מנצח אותנו. אני מייחס את הצטיינותו לעובדה שהבית שגדל בו שכן מול בית המרחץ.
באותה תקופה כמעט כל הנערים  ערכו בבית המרחץ על שם יוחנן עזרא את טקס הגילוח הראשון שלהם. אני זוכר ששני אחי הבוגרים, משה ז"ל ושמוליק, ייבדל לחיים ארוכים, ערכו לי את הגילוח הראשון בחיי בערב פסח, תוך שהם רבים ביניהם על באיזה אורך להשאיר את פאות הלחיים שלי. שמוליק רצה אותן ארוכות כמו אלביס פרסלי ואילו משה ז"ל העדיף יותר גבוהות, כמו קליף ריצ'ארד. בסוף הם הגיעו לפשרה והשאירו פאה אחת בנוסח קליף והשנייה בנוסח אלביס.
 תקופה זו הותירה חותם עמוק בכל המשתמשים בבית המרחץ. תאמינו לי שכל מי שהשתמש אז בבית המרחץ חוסך במים בימינו. בכל פעם שאני עולה ברחוב בצלאל אני מביט לצד שמאל, על בית המרחץ העזוב, שנסגר בתחילת שנות השבעים. אני מביט בו בעצב אבל גם בחיוך, בעודי מריח גם את הריח החריף של חדר הזיעה.
 

© כל הזכויות שמורות
יז',חשון, תשע"ב. 14.11.11


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן: