סיפור פרידה ללבי החתול שלי

נכתב על ידי: דורין אנגל

גני עומר זה גן עדן עבור חתולי רחוב. האויב הגדול שלהם הכלבים, להם הכניסה  אסורה. אבל הם נידונים לקבלת מזון רק מטוב ליבם של אוהבי חתולים. לכן בגלל כמות חתולי הרחוב הרבים, החיים פה, הם מאבק יום יומי להישרדות. 
אולי זו הסיבה שאחד מחתולי הרחוב החכמים לקח יוזמה. נמאס לו להילחם על כל פירור של מזון עם שאר חתולי הרחוב. לכן החליט לחפש לו בית, לקבל ארוחות מסודרות ואולי גם קצת פינוקים.
הוא בחר בי. הלך אחרי לכל מקום. התמקם בקולנועית שלי לפני הבית, ושלח אלי מבטים בעיניו היפות לחסד ורחמים.
כיוון שהוא הזכיר את החתול שלי שהלך לעולמו, ריחמתי עליו והתחלתי לתת לו אוכל. מהקולנועית התחיל להתגנב לבית, ומשם נכנס ללב שלי. קראתי לו ליבי.
אולי אחד הסימנים שהראה שלא וויתר על המורשת שלו, להיות "חתול רחוב", ושהחופש יקר לו, הסירוב לענוד סרט על צווארו. באורך פלא הצליח להוריד בתחבולות שכנראה יש רק לחתלי רחוב, את כל הסרטים היפים שענדתי לו. סרט על צוואר חתול, זה סימן שיש לו בעלים והוא חתול בית.
עברו שנתיים ימים, והחתול ליבי, אחרי שטעם את כל מנעמי חיי בית, בחר לחזור  שוב לרחוב. אולי כי לא ניתן להוציא מהזיכרון שלו את חיי החופש, המרחבים, ההרפתקאות שחווה ברחובות. אולי התגעגע גם לחברים  שאיתם גדל.
חזר לרחוב. אבל על האוכל שלי הוא לא וויתר. פעמיים ביום מופיע בקפיצה מהגג. לאחר שמרוקן את צלחת האוכל בלי להרים את הראש, קופץ דרך המרפסת ונעלם, עד למועד הארוחה הבאה.
לפעמים, אולי לזכר ימים עברו, נשאר מספר דקות, ומאפשר לי ללטף אותו מעט.
זה סיפורו של חתול ג'נג'נ אחד חמוד שנולד ברחוב. ניסה חיי בית. עד שיום אחד גילה שזה לא מתאים לו. חזר לחיות ברחוב. מי יודע נפש חתולים.

 


 
החתול עם הסרט - חתול בית
© כל הזכויות שמורות
טו' חשוון, תשפ"א. 2.11.2020


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|