האם יורדים מלאכים אלינו?

 זהו סיפור אמיתי לחלוטין שחוויתי אותו בעצמי ועז רצוני לשתף בו גם את כלל הציבור בכלל. כבעל משרד להנח"ש מיסוי וייעוץ כלכלי היו מתדפקים על הדלת מיידי פעם בפעם מתרימים שונים מכל מיני גופים ועמותות פעמים עם קבלות ופעמים ללא. פעמים הייתי נותן ולפעמים לא כי חשש היה בלבי כי העמותה או הגוף אותו מייצגים הוא הם עצמם או מי שמקורב אליהם(למרות שישנו הכלל כי מי שמושיט יד צריך לתת לו).

 אקדים ואומר כי באותה תקופה שני ילדיי למדו בישיבות חרדיות ותמכתי בהם מאוד למרות שרציתי שירכשו גם השכלה פורמלית שתשמש להם בעתיד גם כמקור פרנסה,אך כבדתי את רצונם וכאמור תמכתי בהם ועזרתי ככל יכולתי, תמיד שספרתי לאדם דתי או חרדי על כך ששני בניי לומדים בישיבה נהגו לומר "אשריך זכית,זכית. והכוונה כי בני שלומדים בישיבות יזכו אותי במצוות אותם הם מקיימים בזה שהם לומדים בישיבה.

עד ליום שבו נשמעה דפיקה בדלת ולמשרד נכנס אדם לבוש בלבוש חרדי או לומד בכולל בסביבות גיל ה-30 וביקש תרומה. למען האמת לא הייתי במצב רוח של נתינה ולא כאן המקום לפרט יש לבן אדם פעמים שהוא לא נתון למצב של נתינה וכך היה באותו היום. אמרתי בנימוס לאותו אדם כי יש לי שני בנים שלומדים בישיבה ואני עוזר להם. להפתעתי הוא הנהן בראשו כאילו אומר אני יודע,  אני יודע, ובכלל לא אמר את המשפט השגור בפי הדתיים כפי שהזכרתי לעיל ורק ביקש לשתות כוס מים קרים כמובן שנעניתי לו מיד מזגתי לו כוס מים קרים.

 שתה ופנה ויצא מהמשרד. רק נטרקה הדלת מאחריו הרגשתי מועקה עצומה וצער רב מילא אותי על כי לא נתתי לו תרומה ומיד פניתי לכיוון החלון שפונה לרחוב על מנת לנסות לקרוא לו לשוב למשרד, אך אף אחד לא ירד מחדר המדרגות למרות שהמתואר לעיל התרחש בתוך מספר שניות ולא יותר מדקה אחת ורצוני לציין כי בכל פעם שהיו מגיעים מתרימים לבנין המשרדים כמובן שהם לא פסחו על אף דלת מדלתות המשרדים השכנים ותמיד שמעתי אותם עוברים בין המשרדים ומבקשים את התרומה.
אך לא במקרה דנן. לאחר צאתו מהמשרד לא שמעתיו דופק על שאר הדלתות וזה הוסיף על התחושה כי החמצתי דבר מה. הדבר המשיך להציק לי ולצער אותי. דבר שלא קרה לי מעולם, גם כשלא נתתי תרומה במקרים אחרים לא הרגשתי חרטה כלשהיא. אך כאמור במקרה הזה לא הפסקתי להיות מוטרד מכך, עד שבשלב מסוים חשבתי בלבי כי הלוואי שהאיש ישוב למשרדי על מנת לקיים את מצוות מתן התרומה.

 למרבה הפלא הבקשה שבקשתי בלבי לא אחרה להגיע ולאחר יום או יומיים שוב דפיקה על הדלת ושוב נכנס אותו אדם (לפחות כך אני ראיתי אותו) וביקש תרומה. הפעם לא הססתי לרגע הוצאתי מטבע של 10 ש"ח ונתתיו בידיו. הוא הנהן בראשו לאות תודה ויצא מהמשרד. שוב חיכיתי לשמוע כי הוא בין המשרדים ודופק על הדלתות ושוב לא היה כדבר הזה.  עמדתי על החלון למשך דקות ארוכות לראותו יוצא מפתח חדר המדרגות של הבניין וכמובן לא ראיתי אף אחד יוצא למרות שחיכיתי דקות ארוכות, לא יצא משם אף אחד!!! הרגשתי הקלה רבה כי הצלחתי להחזירו אלי ולתת לו את התרומה, דבר ששימח אותי מאוד מאוד.

ברצוני לציין כי הנ"ל לא החזיק פנקס קבלות כלשהו ולא ניסה לשכנע ככל אותם מתרימים כי מדובר בעמותה או מוסד שעוזרת ותומכת וכו'. כלום לא אמר וכאמור רק הנהן בראשו. דבר נוסף ששמתי אליו לב והוא שכל מי שנדחה במתן תרומה ע"י מי שנתבקש לא ממהר לשוב לאותו מקום וכאן ממש הוא אכן חזר לאחר שבמחשבתי רציתי כי יעשה כן. 
היום כ' אלול תשס"ז 3.9.07 מאחל שתהיה השנה החדשה שנה טובה ומבורכת לי ולעם ישראל ותתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה כדבש.

שם המספר: עטר (רון)סמי

 


 
© כל הזכויות שמורות



4. ם0
מאת: -ן9- 17/05/2011
לקחתי לפעולה.
3. תקון טעות קולמוס
מאת: עטר רון 25/10/2009
התגובה מיועדת לסיפור עם המלך שאהב מלח ובטעות נרשמה כאן עימכם הסליחה
2. אהבה לא נמדדת בכסף או זהב
מאת: עטר רון 25/10/2009
התוכן למי שלא יודע הוא שאהבה לא תמיד נמדדת בכסף או זהב ויהלומים גם אהבה של משהו פשוט אך אמיתי לעיתים שווה יותר מכסף וזהב!!!
1. סיפור מעניין.
מאת: נמרדי יוסף ללא תוכן 15/11/2008
הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|