פַאחְם מְדַאסְט וחרמש

נכתב על ידי: יוסף עוזר


פרק א
 

"באמת נהיה נקי".  אמר אבא שלי כשסיימתי.
"אבל עכשיו איך נאסוף את כל העשב הזה"?...
"אם נחרוש, העשבים יהפכו למזון והאדמה תתחדש, כך אמר  לנו המורה בשיעור בוטניקה" - - -
אבא מתפעל מהגלגול שעבר – מהעליה מבגדד ומהפיכתו לחבר מושב.
הוא אומר: "מי היה משער שבאמת אהיה איכר?!". הוא מביט בעיניו החומות צהובות לעבר שמי עמק יזרעאל, כוס התה החריף בידיו, כמובן:
"עירקי שיהיה איכר...  מבגדד לירושלים, למושב ויש לנו שדות. זה כמו נבואה, עוד במעברה בתלפיות הייתי שר לך...",
צמרמורת שאינה ידועה לו היתה בי כשקולו ניגן:
" שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה, אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה... ותראה את ההמשך, נבואה ממש:
...מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ... / בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב.../ הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ.../ ...תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו...
הנה השדה!
אנחנו יוצאים לחרוש...יחדיו, ויש לנו טרקטור"! אבא שלי חלם על טרקטור? "אם לא היו עושים לנו צרות בעירק לא היינו באים בכלל לארץ... חולמים! אבל לא באים..."
השענתי את החרמש עם הסכין האיומה לכיוון הפוך. והבטתי בעיניו. אני כבר גבוה מאבא. כתה י'.
"היה לכם חשמל בבגדד?"
הוא משיב: "ברור! רכבת חשמלית נסעה בבגדד!  אבל רצינו, עד למאורעות של 1941, להקים עירק חדשה...  ראית את התמונה כשהייתי בגדנ"ע העירקי אל פוּתֻוָּה!  המאורעות הפכו הכל. כבר סיפרתי לך. ואם האשכנזים לא היו מכינים לפני עשרות שנים את הארץ, בלב מלא אהבה, שאנחנו בבגדד לא ידענו ממנו כלום! פַאחְם מְדַאסְט!"
"מה זה הפאחם מדאסט הזה"? 
אבא אומר: "זה-פחם מתחתית הסיר! זאת אומרת – כלום! אפס! זאת אומרת, באנו לארץ ב 1951, מה לא היה כאן מוכן? הסתדרות פועלים? הם עשו, ארגון בריאות, קופת חולים? סולל בונה, 'המקשר' בירושלים ו-'דן' בתל אביב, וקיבוצים, ומושבים, הם המציאו את המדינה ואנחנו באנו למוכן, אתה אכלת אבקת דגים ומהצריף העבירו אותנו לשיכון בקטמון ו' והנה אנחנו חורשים וזורעים. נראה איך ייצאו הבוטנים. עוד אלפיים שנה היינו נשארים בבגדד והנה עכשיו מחכים לבוטנים! מחר צריך לבוא המדריך בשביל הלול. אני נהייתי חקלאי ולולן!
 
אבא מרים את תיק המורה בידו, מביט בקציר שעשיתי ומחייך. חזר מעבודתו בבית הספר במרכז המושב. נושא את עיניו ומביט בעשב שסובב את הבית: "עכשיו נשתול כאן מדשאה גדולה. נכין מקום לחתונה שלך בעוד..".
מביט בכיוון הלול אל התבור והגלבוע, גיבורי שיעורי התורה האהובים על תלמידיו. הוא מקפיד שנשתתף בצעדת הגלבוע: "עכשיו אנחנו מזיעים וצועדים עליהם, רואים מהתבור את מושב ברק"... "תראה את הילדים בכיתה, יש להם אור בעיניים. הכל חי!".
"באמת ניקית יפה"!  "אני נכנס לשתות תה".
"כמה תה, אבא"? "אני אכין לך"! את עלי התה הוא ואמא יאדו בקומקום קטן שיושב על קומקום גדול. חבל שמעולם לא שתיתי את התה שלהם יחד איתם. מהמצבות שלהם אפשר לראות את כביש אחד מתפתל ונכנס כמו פתן שחור לירושלים. 

***
 
שעתיים עמדתי מולם, חרמש בידי. מול אלפי גבעולים של שיבולות השועל, דקות גזרה שהקיפו את כל הבית.
האביב עודד מאוד גם את הפריחה התכולה של העולש. גם את החרדל הצהוב ועדין.
ריח משכר של חיים חדשים, אביב, ובידי החרמש עם הלהב החדש.
החרב החדה של החרמש תנחת על צואריה של שורת השיבולים הקדמית. השיבולים השועליים והשיבולות השועליות לא מתייאשים מן הרחמים.  
אבל שעה, שעתיים של עבודה נבונה וכולן תקרוסנה. בינתיים הם רועדים כי הרוח מניעה אותם והם נראים כמתפללים בדבקות. משלים את עצמם בדבקותם, אינם יודעים כי גם בי:
"בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי...בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים, וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ..."...
 
פרחי העולש יושבים בצמתי הגבעולים, האבקנים כחולים. נפתחים בכל יום, מוקדם בבוקר, לבשר שצבע השמים בעֵינו, וּשְׁעוֹנָם שְׁעוֹנֵינוּ.  בנועם של טרם הצהריים, יעצמו העולשים את עיניהם. יש דברים שמוטב לעצום עיניים מפניהם. אבל למחרת בבוקר, אין ייאוש בעולם כלל...
 
שיבולי השועל רגועים. הנחש שזוחל בעשב לא נוגע להם. 
 
לחרמש ידית ארוכה וישרה המעוקלת לשמאל ואצבעות כף ידי השמאלית לופתת אותה היטב ואת הידית שיוצאת ממרכז הזרוע לאחיזת יד ימין. היה עדיף לצייר את החרמש, כמו שסנט אכזופרי צייר את הפיל כדי שמי שנולד מול הסיפור יבין. חרמש.
 החרמש מונף בתנועה שאין בה זעם. ההיפך. יש בה אהבה וחרדה למה שמצפה לשיבולי השועל הגאים, ירוקי עיניים.
אבל התנועה מאיימת ללא ספק, כי הלהב חד וצורתו קשת. הקשת האיומה מכוונת היטב לעבור בזווית הנכונה, הקוטלת. היא תחליק על צוארי השיבולים העומדות בזקיפות, וישמע רחש. הר התבור וכפתו האלוהית בין גבעת המורה והר הקפיצה של ישו, מביטים בי.
צפורים עומדות בלי לצייץ, על חבל הכביסה שאמא שלי תלתה עליו לפני רגע, זוג גרביים. על עץ הרימון עדיין תלויים רימונים עקומי עור וחלולים, מהשנה שעברה.
 
בין העשב הבשום רוחשים ברחשים, דבורים, פרפרים לבנים, וסבך סמיך של קרני שמש. 
כאשר הגבעולים יתייבשו, הזהב יגיע ל 24 קראט. בחוג למלאכה או בקייטנה היה זהב הגבעולים נפרס בסכין גילוח ואבא הדביק אותם צמודים זה לזה על נייר. אחר כך יגזור את המשטח המוזהב לצורה של ספינה או דמות חוזה המדינה, או תוכי, או חמור נושא ספרים.
 
בקופסה של דייסת קוואקר יכול להיות שדה לא קטן של שיבולי שועל. יש להם זקנקן לשיבולי השועל ותנועתם ברוח מתפללת, מועילה ללב, לעצם השמחה . וברור שלשמחה עצמה אין שום עצם. במיוחד אם החרמש בידיים מוכן למתקפה.
העניין של המילים מרתק – מאי קא משמע לן שיבולת?! שיבולת היא חוסר מוצא, מערבולת. היא קרובה למילה שביל- חוסר כיוון, סיבוך. לעומתו נתיב, דרך, משעול, מובילים אל היעד. יש שיבולת רוח, יש שיבולת מים ובאדמה, הבלבול של שיבולת ממוקד במילה שביל. מי שאיבד את הנתיב והולך בשביל, לך תדע לאן יגיע.
ולא נתתי דעתי ממש מהי מסילה, ומהו משעול.
 
אבא פתח את הספר הלבן של רחל והקריא לי:
 
הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ,/ דָּעַךְ הַיוֹם./ זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִים/וְהָרֵי רוֹם. // סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹת/
מֶרְחָב אִלֵּם;/הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד,/ שְׁבִילִי שׁוֹמֵם... / אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,/ גוֹרָל רוֹדֶה,/
אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,/ עַל כֹּל אוֹדֶה!
 
"היא לא ידעה עברית. נכון שזה פלא? בבית האחרון היא כמו שכתוב: גם אם חרב חדה מונחת... לא יתיאש מהרחמים... בבגדד גם למדו עברית במחתרת. אבל משוררים בעירק? פאחם מדאסט!"
 
כשמהדקים אגודל ואצבע לחלק התחתון של שיבולת השועל מושכים לאורך הגבעול והגרעינים נלקטים בין האצבעות למקבץ צפוף. את המקבץ הזה נטיח במישהו והגרעינים ייאחזו בבגדיו. יכולנו גם למשוך את שיבולת השועל בראשה ולמשוך. משכנו את הגבעול שבקלות ניתק מחיבורו והשמיע קול שריקה בגלל החיכוך בגבעול הבנוי כצינור בתוך צינור. הגבעול שביד נראה כמו קשית. אקטום את חלקו התחתון, בלחיצה עדינה ויווצרו זוג לשוניות. כאשר אנשוף פנימה ירעדו הלשוניות ויישמע קול חליל, מפלח את האינסוף כמו צפירת האזעקה במלחמת ששת הימים. 
 
החרמש נחוש ומוגבה כראוי, מוכן שוב לנחות. צריך ליצור תנועה סיבובית והחיתוך יהיה מושלם.
החרמש עולה ויורד במחול ושיבולת השועל נשחטת, משתטחת, ירוקה. ריח ניחוח מתמלא, והנה- למותם של השיבולים מצטרף עונג שחודר דרך הנחיריים, ודמעות מוות מביכות אותי בכל תנופת חיתוך.
 
שדה הקרב גדל וככל שאני מפיל חללים נוספים אני צועד בגאוה קדימה.
כולל את הכל, בעיסקת חבילה, בחשבון כולל, בחורבן מוחלט שהרי הסכין אינה בוררת, כל עשבי ארץ יזרעאל שמול הבית שלי, והזעה לחה סביב הצואר ומדגדגת את אמצע הגו. והנשימה בלי הרף.
 
בערב יראה הירח כמו בעין אחת את הצרצרים שרים כהרגלם בין הגבעולים הקמלים. למחרת הגבעולים כבר יתעקמו אלה בתוך אלה וישתטחו קרוב יותר לאדמה, השמש תזיע והם יקרסו לאט, יצמדו אלה לאלה, ויבואו עכבישים לראות מה קרה לזבוב שנלכד ברשתם והם לא ימצאו את הרשת. מטוסי קרב עם כנפי דלתה יטוסו בשמים. שום אוייב לא יוכל להם. היה לי יומן שעשיתי בימי המלחמה:
 
"...בשעה עשר בבוקר עזבנו את חוות הלימוד בעפולה נהרגו רק שש מאות ומשהו וניצחנו, תוך שלוש שעות".
למחרת בבוקר היו אחוזות בשיבולי השועל טיפות טל. כשמביטים קרוב אליהן נראה שכל העולם משתקף בהם כמו זכוכית מקטנת.

 

 
הציור פרי מכחולו של המשורר, הסופר והצייר יוסף עוזר
© כל הזכויות שמורות
17.12.19 - יט' כסלו, תשף


1. תודה ליהודה - גדול המספרים
מאת: יוסף 17/12/2019
תודה ליהודה - גדול - גדול המספרים
הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|