שלום למספרי הסיפורים היקרים. אני בזמן האחרון מצאתי את עצמי אמורה ללמד את מה שאני עושה, ככה קורסים באומנות הסיפור. אז מצאתי את עצמי ממש מנתחת את מה שאני הרבה פעמים עושה באופן אינטואיטיבי לגמרי זאת אומרת אף פעם לא חשבתי, ככה ממש פתחתי את מה שאני עושה ואני רוצה לספר היום או לדבר יותר, על החיה המפלצתית בעלת שני ראשים שנקראת קהל.
וזה בעקבות שני מקרים שקרו לי לאחרונה. המקרה הראשון קרה לי לא מזמן, הגעתי לאיזה גג בכפר סבא יושבים שם חמישים אנשים הרוב נשים ואני שמה לב שבצד ימין יושבת אישה שלא סובלת אותי אני באה עליה לא טוב והיא מפטפטת וההיא מגחגחת והיא אוספת איתה גם עוד שני נשים והיא מדברת בטלפון, כאילו מתחת לשולחן אבל כולם שומעים ואני לא יודעת מה לעשות עם זה, כי ככל שאני נותנת לה יותר תשומת לב מעצמי, היא יותר גדלה לי. מישהו פעם אמר ל – אם תסתכלי על השמים ותראי ענן. אם תסתכלי על הענן הוא יגדל. תעזבי את הענן תסתכלי על השמים, הענן יקטן. כך עשיתי בשלב מסוים פשוט הסטתי אתה לחלוטין מהמבט שלי והסתכלתי אל הצד השני הקהל ששם היו היו מאוד קשובים ומאוד נעימים ואמפטים. וככה החיוכים באו בזמן. וזהו, והרגשתי שמה שאני צריכה לעשות, זה לאהוב אותה, לא לבוא נגדה, אלא להיפך, פשוט לזרוק לה חום. לתת לה רכות. ועשיתי את זה. עשיתי את זה כנראה באמת לא במודע. ולאט לאט הרגשתי איך כל פעם שאני זורקת לה את המבט היא כבר קצת מסתכלת ובסוף אפילו אפילו חייכה וצחקה.
אז זה היה הדבר הראשון שככה אמרתי כמה כוח אנחנו צריכים לתת לקהל שלנו. כמה אנחנו צריכים להיות מושפעים ממנו. כי קהל זה דבר מדהים ולמספרי הסיפורים זה הכוח שמזין אותו. אנחנו מוזנים מהקהל אנחנו מזינים את הקהל, אבל עד גבול מסוים. ברגע שאנחנו רואים איזה שהוא מכשול, אנחנו צריכים לא לתת לו את כל הכוח שלנו ובכך להפיל את עצמנו.אלא ללמוד איך שהוא להסיט את הדבר הזה לתת, אולי לזרוק את החום הזה.
הדבר השני שקרה לי, היה הופעה אחרת בפני הגיל המגעיל. הגיל המגעיל זה הגיל שלי. שלושים, ארבעים, אנשים בתחילת חייהם ילדים קטנים. תחילת קריירה. המון מקומות של 'איפוא אני? מה אני?' מה המקום שלי? אז זהו עשיתי את ההופעה וידעתי שזה יהיה קהל קשה, אבל לא ידעתי שהוא יהיה עד כדי כך קשה. מה שקרה זה שהקהל פשוט לא הגיב, לא במילה. לא בצחוק במקום הנכון. שום דבר. הוא פשוט ישב שם ולא הגיב. במצבים אחרים סביר מאוד להניח שהייתי מאבדת את הבטחון. והייתי אומרת טוב זה בטח אני, משהו לא בסדר אצלי. משהו לא בסדר אצלי בהופעה. אבל אני חושבת שבאמת הזמן עושה את שלו, והחשיפה עוד פעם ועוד פעם לסוגים של קהלים עושה את שלהם והחלטתי לנקוט בדיוק באותה עמדה ולבוא באהבה ופשוט לאהוב את הקהל הזה ולייצר אליו אמפטיה ובאמת רצון לעשות לו טוב ומהמקום הזה המשכתי את המופע ואמרתי לעצמי מספיק שאני אגע בבן אדם אחד עשיתי את שלי.
וכשסיפרתי את הסיפור האחרון על האישה עם הפרח בדש בגדה, שזה לפעם אחרת. ניגש אלי מישהו בסוף עם עיניים נוצצות ומרוגש כולו ואמר לי – תשמעי, את לא יודעת מה את עשית לי, את החזרת אותי לסרט שראיתי לפני שנים שהייתי בתור נער וכל כך אהבתי את הסרט הזה ושכחתי ממנו לגמרי ועכשיו בסיפור הזה, את הזכרתי אני כל כך מודה לך. וזהו אני מספרת ואני מצומררת כולי וכשיצאתי מההופעה הזו, אמרתי לעצמי - זהו אני את שלי עשיתי. למישהו קרה משהו נגעתי באיזו נשמה של מישהו ואני מאחלת לכולנו הרבה הזדמנויות כאלה של קהל ובאמת.
באה מאהבה באה מאהבה.
|