הקישון מפכה ומפהק

הקישון מפכה ומפהק
.......................................

ילד מכיר את הארץ מילדות. כך היא נאחזת בסיבי הנשמה שלו שהם דקים מסיבי האור שבהם עוברת תקשורת מיבשת ליבשת.

בירושלים למדתי בילדותי בבית ספר דתי. הראו לי תמונות של אנשים חשובים. אבל כשיצאנו לחצר שמחנו לראות לטאות וחיפושיות שירושלים היתה מליאה מהם.

כי ירושלים היתה אז הרבה שמים, מעט אנשים מזוקנים בצד מזרח ויותר אנשים פחות מזוקנים במערבה. במערבה היו הרבה פרחים ובמזרחה היו האבנים מזוקנות, ששיבתם שיבת האזוב. שאלנו את המלמד: מהם הלטאות והאלה? והשיב המלמד: שרצים. ומה היא החיפושית הירוקה הזו? דבר טמא. ככה.

עד שעברתי לעמק יזרעאל. שם במושב ברק גילינו את מה שביקש אלוהים מהאדם לקרא לדברים בשם: כי לכל איש יש שם ולכל פרח, ולכל סוג אדמה ואפילו לנחלים יש שם.

יש שממית ויש כח. יש חיפושית זבל ויש מושית השבע. יש חרצית ויש סביון. יש חרדל ויש ירוקת החמור ועכובית הגלגל.

ליד בית הספר היו עצי צפצפה. בבית הספר היה פיטוספורום מסולסל. [
ליד מושב ברק הרבה איקליפטוסים נושמים את העלים שלהם ועומק של ההיסטוריה החדשה נכנס לריאות ומרחיב את הנחיריים. מקפלים את העלים הארוכים והסליל שנוצר שורק יפה כשנושפים בו וכך משתתף העץ הנשגב בתזמורת שאין דומה לה השורקת מתוך השפתיים, מתוך העלה, את זמרת הארץ, זמרת האלוהים המתהלך בין עצי הגינה.
לאדמה האדומה קראו אדמת חמרה. לאדמה שחורשים - חרסית. נחל אכזב הוא זה שאין בו מים כל הקיץ. נחל קישון זורם קרוב אלינו, מחר נלך לראות את היובל של הקישון. יובל זה ילד מהכיתה אבל הוא גם שם של ערוץ של נחל. יש גם פלג. פלג זה שם משפחה של מישהו ממושב רם-און, נכון. והרגשתי שהשם פלג הוא שם אחר. במה הוא שונה מהשמות - ויצמן, מכלוף, דרעי, בוזגלו ועוזר? עוזר זה קצת דומה אבל פלג זה אחר. רציתי מאד לראות את היובל והפלג.

באנו עם מימיות. המימיות היו עגלגלות ולמעלה כוס מתכת מבריקה. הדרך שהיתה מבית הספר ליובל הקישון היתה כמרחק 400 מטרים מבית הספר אך דימיתי שצעדנו לעולם אחר - גובה העשב שגדל היה כגובהנו עצמנו.

הבתים קטנים, בתי סוכנות שרק אחרי מלחמת ששת הימים ישמינו ויתעבו ויתכסו כדרך שנאמר: שמנת-עבית-כסית וכו'.

ומשום צנימות הבתים וגגם האדום המכוון לשמים ראינו הרבה שמים. וככה צעדנו עם המורה נעמי והגענו למקום בו הכביש שטרם כוסה אספלט פונה ימינה לכיוון עפולה ושמאלה לכיוון רם-און שצופה על רכס ג'נין הרחוקה. במקום הזה עברנו את הכביש ובתי המושב נראו רחוקים ואנחנו בקצה העולם.

חצינו את הכביש. הגענו לירידה הענקית שמעבר לה היו השדות שנמתחו עד לגבול של ארץ ישראל ההיא.

וכאן ראינו אותו - זה היובל. התבוננו ביובל.

היו הרבה שיחי מים וביניהם היה אפשר לגלות זרימה. המורה אמרה: המים מפכים. ומיכל שאלה: למה הם מפהקים? ורפי דנינו אמר: המים עייפים אז הם מפהקים. אז ג'ימי התאום של רפי אמר: מפכים. והמורה לא צחקה. היא רק אישרה: נכון. והוסיפה: זורמים לאט.

זהו היובל של הקישון.

ומה זה שם? הצביע שִׁישׁוֹ על הבריכה שנראתה כמו ים גדול. זהו אגמניקוז. לא הבנו מה זה אבל הביטוי המוזר התאים לריח הרע שבא משם. אולי אגמניקוז זה קללה שאומרים מורים? לך תדע. אף אחד לא השתכנע מדברי המורה. התחילו התלחשויות. אני הייתי עירקי ולא מרוקאי אז איתי לא כל כך התלחשו.

כשחזרנו לכיתה מישהו התלחש איתי: כל הכיתה תבוא אחרי הבית-ספר לים הזה. שִׁישׁוֹ יעשה טרזן.

מה שִׁישׁוֹ יעשה? לא כל כך הבנתי אבל יצר החיברות לחש לי גם הוא: לך עם הילדים אפס רק את אשר אבא מרשה אותו תעשה.

והלכתי. שִׁישׁוֹ הוריד את הבגדים. הוא נשאר בלי גופיה. היה לו בגד ים או תחתונים כחול. אני חושב תחתונים כחול. הוא עמד על אחד הענפים וידע איך לא ליפול למים שעכשיו ראיתי שצפים עליהם כל מיני דברים. האיקליפטוס התנדנד אבל שִׁישׁוֹ תפס יפה. אני לא הייתי מצליח לטפס ככה. ובצד בין המותן העירומה שלו לבין הבגד שלבש היתה סכין. כולה מברזל נוצץ. וכל הילדים צעקו לו: יללה תעשה! בצד זרם הפלג המפהק של הקישון ורק אנחנו צרחנו: יללה תעשה! מה הוא יעשה? הוא יעשה טרזן!

ופתאום שִׁישׁוֹ שם את היד על הפה שלו וכל הילדים שתקו והוא צעק: אההההההההה! וזינק לתוך הים שהמורה קראה לו בשם ההוא.

באותו הרגע ראינו את המורים של בית הספר רצים לכיוון שלנו. הם הגיעו עם כל מיני אמהות ואבות. אבא של שִׁישׁוֹ, למזלו, לא בא. הוא חרש בשדה באותו הזמן.

החיים התמשכו כסרט קולנוע. הארץ נמתחה. הבתים הפכו לפילים וג'ירפות ולנמרים. מהבתים האלה לא יוצא טרזן אחד.

הילדים שגרים בהם אינם מכירים אותי.

שלשום באתי למושב. אבא של חיים בוזגלו נפטר. זה היה יום השלושים. אף אחד לא היה בבית שעדיין אין נועלים אותו. דפקתי עד שפתחה אמא של חיים שהיא כבר מעבר לגיל שמונים והנה היא אומרת לי:

אנחנו חיינו כאן בשמחה, אתה זוכר? אף פעם לא היינו נועלים את הדלת. אתה זוכר? היה לנו חלום ועשינו אותו. הא? באנו לכאן היה רק קוצים. והיית קטן. באתם אתם מירושלים. אמא שלך עליה השלום היתה אשה טובה. והמורה אבא שלך.

אבל עכשו אני לא מכירה את האנשים. הצעירים לא מכירה ולא מכירים. מה צריך? הרימה את הראש ואמרה: צריך - חלום - חדש.

אמרה בלחש. בייאוש. אפילו בתקוה.

כשיצאתי מהמושב חניתי ליד אותו המקום.

הפלג של הקישון מפהק. האמת היא שראיתי אותו מפכה קצת יותר. לא כמו גוסס שפתאום פניו ורודות. אלא בתקוה. צמחי הסוף יפים וגבוהים.

שִׁישׁוֹ השמין מאוד. הגבול הרחיק. כמו ממתין שטרזן ישוב ואולי גנעדן חיים יתגלה.

***

לפעמים אני מספר לעצמי סיפור אחר. סיפור שהוא מצוץ מהאצבע. בלוף. שקר מוחלט. ובכל זאת הוא תוקף כאשר אני מהרהר, זוכר, מוחק ותוהה בין זיכרונות שמטיילים בתוככי המוח לבין אלה שבאו בדרך בלתי ידועה וחדרו במנהרה סמויה או בדרך אחרת. אז ברור שאת שִׁישׁוֹ שמעו כולם במלחמת יום הכיפורים. שמעו את קולו צועק בקשר, שמעו את הצעקה אההההההההה! !!!!!!!!!!!!!!!

רק אני לא שמעתי. כי הייתי בעצמי בבונקר אחר. אם לא היה יצחק חופי, האלוף של פיקוד צפון, מצווה לעשות מחפורות לא היתה לנו שום יכולת לעשות מה. זאת אומרת שהייתי נהרג. הולך לגן של אלוהים במקרה הרע ולא לגינה של אלוהים שהתחיל תהליך גיור, שמצפצף בעלה של אקליפטוס כמו בשופר של גאולה שאין כמוה. שמריח ריח שדה.

אני לא תוחב סכין לבגד ים כשנועצים בי עיניים. לא מטפס על עצים. בקמפו די פיורי אני גיבור רק ללקק גלידה. להוציא לשון זה המקצוע הכי גבורתי בשבילי.

אבל הוא, שִׁישׁוֹ, דיבר בקשר וצעק כל מיני דברים והבטיחו לו – רות עבור, אנחנו נשלח חילוץ, פנטומים, אריק שרון יפליץ על המצרים, כל הנעליים שלהם יהיו שלך, הנה הם בורחים, הם יברחו, נבריח, אמא תכין לך מופלטות, כל מיני הבטחות, כל מיני זְבָּלֶה כאלה ובסוף היתה דממה או היה אההההההההה! קצר. זהו.

וסמדר שיר כתבה: "נפרדנו כך/ היתה דממה/ לא היה כבר מה לומר/ הרחוב רגש/ הרחוב המה/ כמו לא היה דבר..." ואבנר גדאסי יבב בצפירה ונעל את המגפיים של בָרוּךְ שגם הוא היה שם.

כל זאת היה אתמול/ ונדמה שחלפה לה שנה/ מרגעי חלום גדול/ נשארה רק מנגינה: אההההההההה! / אההההההההה! / אההההההההה!