|
לפני שנים רבות מאוד שהאל הרחמן ברא את השמים ואת הארץ, את האדם ואת הבהמה, קרא לכל הבריות והעמים וחילק להם פרנסות. ליהודי נתן את המסחר, לפלח את עבודת האדמה, ליושב האהלים את גידול הצאן, וכן הלאה, איש ואיש, עם ועם קבלו את פרנסותיהם. רצה הגורל ובאותו יום נעדר ראש שבטנו. כאשר שב לאוהלו, שמע כי האל חילק כבר פרנסות לכולם ואילו לשבטנו לא נשאר דבר.
הלך ועמד לפני כיסאו של בורא עולם והתחנן שיתן פרנסה לבני שבטו.
למה לא באת ביום המיועד?. נשמעה תוכחתו של האל, ואני כבר חילקתי את כל הפרנסות ומאום לא נשאר לי בשבילך.
במה יתקיים שבטי?. חוס ורחם על ילדינו נשינו וטפינו. והבהמה מה יהא עליה?, האם נגזר עלינו לגווע ברעב?, התחנן ראש השבט לפני האל.
לא נשאר דבר נשמע קולו של האל, הכל חילקתי לאלה שהגיעו.
לפחות תן לנו מברכתך התחנן השייך , שאוכל לכלכל בעזרתה את בני שבטי.
נכמרו רחמי אללא הגדול על ראש השבט האומלל, כרת ענף עץ מגן העדן, הושיטו לראש השבט ואמר: קח לך מקל זה, עליו תחיה מיום זה והלאה, ממנו הפרנסה לך ולשבטך. אמנם לא הענקתי לכם דבר, אבל חלק לכם בכל, כל מה שתשיגו במקל זה לכם יהיה.
נטל השייך את המקל ומני אז הפכנו לשבט שודדים שחייו על הביזה. -נכון -הוסיף שייך איזבד בראותו את הנאת אורחיו מן הסיפור, היום הזמנים אחרים, רובה תורכי אחד שקול כנגד אלף מקלות.
|