מתוך המבוא לספר

בשנת 1978 חזרתי עם בני משפחתי משליחות בת שלוש שנים בברזיל. אני זוכר שבאחת השיחות לפני שובנו לארץ נשאלתי על ידי אחד מחברי לשליחות במה אעסוק בארץ. עניתי: במה שאוהב, תשובתי נראתה לו מוזרה ביותר.- לא מחכה לך משרה? שאל בתימהון גלוי. ואכן, בימים הראשונים התלבטתי קשות בקשר לתחום עיסוקי ועבודתי. כעיקרון הגעתי למסקנה כי יהיה עלי להקדיש זמני רק לתחום המעניין אותי באמת.

זמן רב הכרתי בצורך הדחוף והחיוני לעסוק בתיעוד ושחזור הווי החיים אשר החל מתפתח בארץ ישראל במאה השנים האחרונות החלטתי ללמוד מקרוב, תוך עבודת שדה, את שלבי ההתפתחות של הפולקלור הארץ-ישראלי, ולבחון את השאלה: האם, אכן, קיים פולקלור ארץ-ישראלי ומה מקורו?

לצורך המחקר מצאתי לנכון להתרכז בקהילת מהגרים (או חלוצים כהגדרת הרעיון הציוני). ולבחון היום, לאחר מאה שנות התיישבות, (בהתייחס לשנת 1882 כראשית הרשמית). מה הן השפעות הגומלין בין התרבות הערבית שקלטה את המתיישבים החדשים ובין תרבותם, וכיצד  באו לביטוי ההשפעות האלו בשפה, במנהג, במאכל, בלבוש, בסיפור ובפתגם.

בחרתי באזור המושבה ראש פינה כמעבדת המחקר האידיאלית. זהו מקום ישוב חבוי בין ההרים שמשך אליו ומוסיף למשוך אליו מתקני עולם רבים בשל היותו קרוב לשלושת מעיינות המפכים מפתח מערת הע'ולה. המקום רווי מיסטיקה: בני אדם, שדים וקדושים חיים זה לצד זה כחלק ממסכת חיים טבעית, קברי צדיקים מביאים עמם פולחנים רבים, מהורדת גשמים בקבר חוני המעגל ועד מעשי ניסים של קדושים רבים ובראשם  רבי מאיר בעל הנס שקברו בטבריה, כקברי קדושים רבים אחרים זוכה להילולה קבועה מדי שנה.

עם הזמן הולכת ומתעצמת תופעת פולחן קברי הצדיקים. רבים מן המאמינים מספרים על הצדיק המופיע בחלום ומצווה לציין את מקום קברו. סיפורי הניסים נלחשים מפה לאוזן ומעצימים את ההילה והקדושה סביב הצדיק. ציוני מקום וזמן חדשים נקבעים בזיכרון היסטורי של בני השבט כימי הילולה חדשים.

ראש פינה היא צומת דרכים, אליה הגיעו אברכים מצפת שמרדו בחלוקה, וחסידים מיאסי שברומניה. כל אלה חיו בשכנות לערביי ג'עוני ושתו מים מאותו מעין עצמו, כאשר החושות של הפלחים צמודות לבקתות של המתיישבים החדשים. עם זאת חיו  במקום גם המוסתערבים מדורי דורות. הללו חיו כעובדי אדמה בכפרי הסביבה  פקיעין, מירון, שפרעם ובעיר הקרובה צפת. חלקם הגיע לראש פינה יחד עם סיפוריהם מהחצבייה שבלבנון, וחלקם בזכות התגלות משיחית.

החינוך גם הוא היה משותף. ראשוני המחנכים העברים ובהם וילקומיץ ואפשטיין לימדו עברית בעברית עם הבית הדגושה, בהשפעת התושבים הערבים ויהודי המגרב שנתיישבו בצפת.  בני משפחת אמי נמנים על יהודים אלה, שחיו מאות שנים בחבל ארץ זה.

כל מושבה וכל מועצה נראו בעיני כשבט עתיק יומין בשל סממנים שהבדילו את המתיישבים מן השאר, החל בעגה הלשונית וכלה ב"גאוות-יחידה" שהתבטאה בדגל, שירים וטכסים היונקים מסיפורי המקום.

ראש המועצה של המושבה ראש פינה, כיאה לראש השבט, נתן ברכתו לרעיון, והקדשנו חדשים ארוכים להקלטות ולראיונות של בתי אב רבים בראש פינה ומאוחר יותר במושבות שכנות- יסוד המעלה, כנרת, מטולה ועוד.

פעולות השחזור והתיעוד עסקו בהצלת בתים ישנים ובשחזורם. שדות קוצים שעלו באקראי באש חשפו בתוכם מחרשות עתיקות וכלים רבים מן התרבות החומרית. קירות העפר של נפח הכפר כרעו תחת מאות כלי עבודתו שנשתמרו כמו שהונחו בדורות קודמים. אלה הוצגו בגאווה במוזיאונים החדשים.