ספר הזהב של הקרן קיימת לישראל, ביריד הספרים הבנלאומי בבנייני האומה 2010. צילום: יהודה עצבה

הבת המאומצת

נכתב על ידי: כרמית רינצלר


כרמיתי כך אמרה לי ויולה. גדלתי ילדה מפונקת עם המון אושר – אהבה עושר – אך בחיי תמיד נעדרה ממני היד המלטפת, החמימות האימהית.
חסרה לי – האהבה האמיתית לא רציתי בשום בגד מיוחד. רציתי בדברים פשוטים, צנועים מאד. היה חסר לי מושג האושר הנדיר שלא פעם ביקשתי לקבלו – אך במחי-יד, בדל שפתיים רוטטות. בצל דמעות כבושות. בצל חשכה ובנפתולי-חיים, בנבכי העבר של חיים עשירים ומפונקים – או בנסתרות של מורה נבוכים. פרק ראשון – התלהבות רגעית "ויולה" שמעתי קול קורא לי ולוחש. ויולה...! נעמדתי דום.

סבתי ראשי אחור – ופתע נסוגותי. כן... מה הבעיות עניתי. ויולה-לה' שלי – בואי ראי מה אבא ואימא קנו לך. את רואה כולם אוהבים אותך. ברמת-מזל הינך. ראי איך הם נוהגים עימך. "עינייך אורו ויולה" אני – שתקתי. ניסתי להשוות לעצמי מין חיוך חביב וסימפטי. חיוך מעושה . שמחתי-נשקתי להוריי. והודיתי בשנית על המתנה הנהדרת שקיבלתי חן... חן מלאו לי שבעה עשר חורפים. איזה יופי! ומיד התעשתי. חיים כה מקסימים היו לי. כאשר אני מדברת על קסם – משהו אצלי רועד – קסם זה משהו חשמלי, מין ברקים ורעמים של מטר ושל משהו מחשמל. של שמש רובצת ומנפצת בחומה את הקרניים הלוהטות – אל מול חיי העשירים. הראוותניים. עשירים בכל מה שנחוץ לילד כדי שיחוש טוב. מילוי כל בקשותיו. הכול נהדר.
אך חוסר האחידות הוא שגרם לי להירתע ממושג זה של "קסם" המילה קסם הרעידה את דמי, דמי זרם בלי דקת-דומיה. זרם... זרם, חשתי שאני נשפכת ונאספת. נשפכת אך בעצם אין אוספים אותי. כיוון שאני נאספת מבלי שארצה בכך. חסרה בי החמימות האמתית ששאפתי להגיע אליה. נכספתי להגיע לאינסוף רחוק.
ככל שהגעתי לרחוק – האינסוף הן הלך וגדל, גבה האמיר והתעצם. הייתי ילדה שגדלה עם רוח פסימיסטית "רואה שחורות" הייתה אימי אומרת. אף פעם לא האמנתי בטוב. גדלתי מהר בלי שארגיש בכך. חשתי תמיד בחיים המרורים שנתנה לי הכף מן הצלחת. ראשי היה גדוש דמיונות סוערים אשר הסעירו לא פעם את רוחי, הייתי רצה אחר דמיונותיי. ראיתי שלט מוצב ועליו חרוטות המילים: "הזהר ילד, גבול לפנייך"! לא פעם דמיינתי שיודעת אני מי יושב שם מעבר... דומה ששנים רבות חייתי את האויב, שם מעבר לאבים... של אותו נחל שזרקתי אליו אבנים, פחדתי את פחדיי. חייתי את חיי ברוע ובמרי.

הייתי ילדה מלאת רגשות. השחור הזה שניגלה לי מול עיניי. נתן לי לחוש כל חיי רע – שחור נוטף שחור. לכן, העדפתי להשתמש ברגשותיי, בת אחת עשרה הייתי וכבר התאהבתי בבן שכנים קרובים. כתבתי לו כל שהרגשתי כלפיו. לא ידעתי מה זה יושר, אמת. ידעתי שרגשותיי הם אמת צודקת אחת. חשבתי לעצמי ואמרתי: "היום אני חיה – במחר טוב אולי, אמות". לא תיארתי לי שפעם יהיה טוב. כאשר התגלתה בפומבי אגרת מלאת רגשות שחשפתי והבעתי במו ידיי הן כתבתי. הייתי מגיעה רחוק. לא פתחתי את החוכמה שבי – בדרך מוסרית מיסטית. חייתי על תחושות, רגשות שזרעו בי כוח רב לרצות ולקבל, אך לא קיבלתי. להיאסף – כן נאספתי! חשתי אסופית. עברתי תקופות כה קשות. לעתים היו עיניי בלילות על משכבי מביטות מתוך אבדן, בוהות בתקרת החדר, להקיץ מתוך חלום.
עיניי זולגות היו דמעות גדולות ומלאות. גדולות מאד בכיתי בשקט כזה. כאילו אנוכי נרדמת. השקט הזה סגר אותי והפכני לילדה מוסגרת מאד. במשפחה אף אחד לא ידע מה חשבתי. הייתי נעולה על מנעול ובריח והטבעתי את מפתחות הלב בים ענק ועמוק. השקט הזה סגר אותי והפכני לילדה מיוחדת. בימים הייתי משתוללת כחית טרף, מלאת חיות. כולם השתוממו מדוע השובבות אצלי תמיד היא מעל הכול. מדוע אני נעה ולא שוקטת. רוקדת ולא יושבת. בימים הייתי צוחקת בטירוף. כעומדת לטרוף הכול.
כול הבא ליד. הלילות היו שקטים ומייגעים. עתים נדדה שנתי ולא יכולתי להירדם. אלא שדאגו לקרוא לי כל ערב סיפור ובאופן אמנותי כזה קראו לי... עם הפסקות קצובות, הייתי שומעת את אימי קוראת ונרדמת בזרועותיה – היא הייתה אוספת אותי אל חיקה ומניחה אותי על המיטה ומטיבה את השמיכה מעליי – ושמחה שהנה, לבסוף נרדמתי. לא הייתי שבעת רצון משום דבר שקיבלתי. כי נתנו וקיטרו. נתנו והכו. צעקו, הטיפו מוסר וערכים – גידלו אותי בתוך קונכית קטנה, האם אתם מאמינים שאני הייתי החילזון המסכן. תחת מיקרוסקופ גדול הייתי מין חיידק מעבדה שכל הזמן בודקים, עוקבים אחריו בשבע עיניים – כיצד הוא גדל, איך הוא מתפתח? האם הוא שולח גרורות? האם דמיונותיו מטריפים את מעשיו? שאלות מוזרות ומורכבות. ואם לא עשיתי מה שציפו. רמת הציפיות הייתה גבוהה כמו משוכה, ולי היה קשה להתמודד איתה גרמו לי לכחולים מכאיבים וצורבים בגופי הרך הילדון הזה. הייתי מוכת חינוך לשמו.

כי אלפו אותי להיות בן אדם לפי רצונם והשקפותיהם. הייתי ילדה חולמנית שחיה בתוך המהות התכליתית שלה. בתוך ההוויה של עולם הילדות. כשלמדתי במסגרת בית הספר, נרדמתי לא פעם בשיעורים. בכיתה רחבת ידיים. הכוללת תלמידים רבים מכל העדות, הדרגות, השכבות שבאוכלוסין של המדינה. הייתי בוכה ונרדמת. לא פעם השתוממה המחנכת שניגשה אלי לבדוק מה מעשיי... "מדוע מונח ראשך על ידייך"? באה ושואלת. רכון היה ראשי ואולי נאנח ומאד עייף. הייתה מניחה יד רכה על מצחי ובודקת. לא נתתי לה לדעת מאום. תגובותיי אליה היו בצעקות, בתוקפנות שאין להם גבול, עתים הייתי דוברת בשקט לוחש כזה שהמחנכת הייתה מלטפת את ראשי הקט, ולזה כה ציפיתי. חלמתי עוד בילדותי המוקדמת על חיים מאוחדים עם המין השני. אך לא ידעתי אותם.
לכן, כל מה שהיה רחוק ולא ברור וידוע עורר בי סקרנות כשלעצמה נכספתי להגיע אל הדברים הבלתי מושגים. האסורים. היה מובן לי שאם אגיע אליהם אצבור לי אכזבה נוספת. ציפיתי לשכני – שהיה חבר טוב – ציפיתי לחיבוקיו, כדי שאחוש חם ונעים. לי היה קר – תמיד קר מאד. כל חיי חלמתי על הגשם, על הקור והכפור שבהרי ירושלים. על הימים החמים שקראתי ספרים ליד התנור הלוהט. האח - לא פסקה לפצח זרדים בדממת הבית, בסלון. פניי נמלאו אודם לוהט, חום הציפני. הייתי נרדמת על המיטה הקרה שנתנה לי את תחושת הקור, הניכור. בבית כל העצמים היו קרים, מכאניים. היה מרחב גדול, חלונות פתוחים יום שלם. אור גדול של שמש לוהטת חדר.

ואני אהבתי צל. אהבתי לשבת מתחת לעצים שעלוותיהם היו יוצרות רטיות גדולות שמעטות עלינו כהינומה של כלה. וזהרורי השמש היו מרצדים ומחשקים בין כתמי העלים וזהרורי החמה. אלא שבילדות המאוחרת הבנתי לעומק שקשר הלב, הקשר הרוחני של שיחות הנפש שבאדם הן הקושרות את כל בני-האדם. ובעצם, כל מה היה לי כבת מאומצת – היו חומריות לשמה. והייתה נעדרת הרוחניות הטהורה, הקדושה. זו ששלושה עשורים ויותר – יכולה להיוותר בשלמותה. והזמן הן רק בן חלוף. כל החיים לפניו.

ועפיפונים עפים במטס השמיים – והיה סופר שכתב את הספרים הנפלאים הללו.. שמו דומה לרומן של בני הנעורים. כל החיים היו לפניי – הייתי רק נערה. הבת המאומצת של הוריי – כאשר גילתי שיש לי תיק אימוץ. הבנתי למה ככה גדלתי. החידה של חיי.. והסוד שהתגלה הותיר אותי בעצב זועק חמס לאלוקים... על גורל האדם בעולם.

© כל הזכויות שמורות
כ"ב, אלול, תשע"א. 21.9.11
5. כרמית יקירה!
מאת: אורנה 03/10/2011
כרמית יקרה, אין מילים בפי בכדי לתאר את הרגשתי בזמן קריאת שורות אללו של סיפורך הבת המאומצת, הצלחת לגרום לי ממש לחיות את הרגשתה של גיבורת סיפורך המקסים והכל כך אמיתי הזה, אני נפעמת כל פעם מחדש שאני קוראת את יצירותך ורוצה לומר לך שוב ושוב כל פעם מחדש את ממש יוצרת נהדרת, יוצרת מוכשרת, יוצרת כל כך רגישה ואמיתית ולדעתי זה הדבר הכי חשוב פשוט להיות רגישה ואמיתית בכדי להצליח להעביר לקוראים את המסר ואת כל הרגש ממש מלב אל לב ואת עושה את זה בגדול. אנא ממך כרמית תמשיכי לשתף אותנו ביצירות שלך והמשיכי לתת לנו להתענג ולטעום עוד ועוד מהחומרים הנפלאים שלך, את פשוט נהדרת. תודה לך!!!
4. אורנה
מאת: כרמיתי רינצלר 10/10/2011
אורנה יקירתי, עמיתתי לעבודה בדאר ישראל, דעי לך שאת כותבת נפלא, אני גאה בך, ולדעתי עלייך ללקט את כל הגיגייך, מחשבותייך ולהוציא ספר לאור. יש בך את זה. ואני כה מלאת התפעלות מכל מילה שאת רושמת. אני אוהבת את הבגרות הנפשית שיש לך והיכולת לסייע לחברות, להתמודד עם מצבים. ורודפת שלום. על כל תכונותייך אלה השם יברכך. אוהבת, כרמית
3. הבת המאומצת- חוות דעת.
מאת: חן 24/09/2011
כרמית,הסיפור שכתבת מרגש, מדהים, כה דומה למציאות, וכתוב בשפה רהוטה ויפה. המשיכי כך!
2. תגובתי לסיפור הבת המואמצת
מאת: לוי 25/09/2011
כרמיתוש, הסיפור מאד מאד מרגש. הצלחת להיכנס לדמות בצורה מושלמת, כאילו זו את. כל הכבוד!!! מדהים!!! מחיאות כפיים!!!
1. הבת המאומצת
מאת: זוהר 01/10/2011
כרמיתי היקרה,כל פעם שאני קוראת משהו שלך אני מתרגשת מחדש,הפעם גרמת לי ממש להתרגש אני ממש אוהבת סיפורים ולקרוא סיפור כה אמיתי ומלא רגשות זה ממש כיף,תמשיכי ככה את ממד מוכשרת
 
|