חבילות המצות

זכרונות הפסח בצל הקורונה

נכתב על ידי: מאיר מיכה

 וואלה החיים זה סרט אחד גדול. בחיים, אבל בחיים לא הייתי מאמין שיבואו ימים ולא אתחיל בהכנות לפסח. הכל בגלל הקורונה המעפנית הזאת.
אני זוכר שבימי הילדות שלי בשכונה הרחנו את הפסח יום אחרי פורים. עוד אני מהרהר בעניין בבידוד ואורלי אשתי היקרה כאילו חשה במחשבות שלי ואומרת: אתה מאמין מאיר עוד שבועיים פסח.
 
המילים שלה החזירו אותי ברוורס מלא געגוע לימים שלפני פסח בשכונת נחלאות. כל השכונה הייתה בטירוף של נקיון וצבע. סיידים וצבעים עם סולמות צצו בכל פינה בשכונה.
 
באותם ימים הבית והמטבח היו מהפכת אלוהים האמהות שלנו היו עסוקות בנקיון הבית ולא היה להן זמן להכין אוכל. הי
 
אז היו שולחים אותי ואת אחי הקטן עם צלחות מאלומיניום להביא אוכל ממסעדת 'מנגן' ברחוב שילה. חומוס מדמס. מקרונים עם שעועית. ומדיאס.
 
זה הייה נחשב אז לאוכל עממי פשוט. התנחמנו שעוד מעט יגיע פסח ואתו מעדני עולם: אוכל של קיץ, פול ירוק. חרשוף. קובה חמוד ממולאים.,  בשר על האש. בקיצור חגיגה.
 
שבועיים לפני הפסח היינו צובעים את הבית והחצרות בצבע אביבי או תכלת או ירוק בהיר. בכניסה לבית ובחצר הקטנה היו לנו פחים של מלפפונים ששם הייתה הגינה הקטנה שלנו, כל שנה זכו הפחים לשכבת סיד בצבע כחול בהיר. בכל פח היה שתיל אחר, רוזמרין, נענע, ושיבה. באלה השתמשנו לברכת 'בורא מיני בשמים' להבדלה.
 
הריח של הקפצונים והפלינים ( מיני פיצוצים חזקים עשויים פקק ממולא בגופרית ) מחג הפורים, התחלף בריח אפיית המצות של מאפיית הלפרין שהייתה צמודה לשכונה. ממש ברחוב יזרעאל מעל בנק משכן למלאכה ברחוב בצלאל. וזה האות האמיתי לתחילת חג הפסח.
 
 - יאללה לעבודה.
 
בימים ההם  חופש פסח ארך עשרים ואחד יום. ואנחנו הילדים גויסנו לעבודת הפרך של ההכנות. והן היו רבות וקשות.
 
כל אחד ידע מה התפקיד שלו: האחיות שלי היו אחראיות על פירוק תכולת כל הארונות בגדים. ארונות המטבח קרצוף והנחת גיליונות נייר חדשים בצבע לבן חגיגי בתוך כל המגירות.
 
אחי הבוגרים אחראים על סיוד החדרים. את הבית והחצרות סיידנו בצבע אביבי או תכלת או ירוק בהיר.
 
אני כבר אז הייתי הסנג׳יר (הפרייר) של המשפחה היו שולחים אותי כל פעם שהיה חסר משהו. אם היה חסר סיד היו שולחים אותי לקנות אצל מזרחי ברחוב יפו מול הטורים. מברשת סיד, שפכטל, או מסמרים או גבס היו מטרטרים אותי בלי חשבון לחנות של קסטל.
 
הכי אהבתי היה כשנתנו לי בגלל  שהייתי אז הכי קטן ונמוך נתנו לי לצבוע ואת מיטות הברזל בצבע כסף. וגם את הפתיליות במטבח של אימא. ואני בקושי בן שתים עשרה צובע וצובע ולא שמתי לב שהרבה מצבע הכסף טיפטף על הנעליים שלי. רק כדאי להגיע שבאותם ימים נעליים היו מאוד יקרות. אימא הסתכלה על הנעליים המלוכלכות בצבע כסף, חשבה רגע מה לעשות ובסוף קיבלה החלטה: מעליש אמרה לקחה את המברשת וצבעה את כל הנעליים בצבע כסף.
 
וואלה אני הייתי מבסוט עד השמיים. (כשנגמר החג והחופש וחזרתי לבית הספר. נכנסתי עם הנעליים לכיתה. המורה הסתכלה על הנעליים האדימה מכעס והעיפה אותי מהכיתה תוך צעקה שאני זוכר עד היום: מאיר לך הביתה, פה זה לא חיפושית ( התכוונה ללהקת החיפושיות)
 
נעלי הכסף של ילדותי נעלמו מזמן, אך הגעגוע אליהם חוזר תמיד לקראת ימי חג הפסח.
 
 
 
 
 
 

אפיית מצות בירושלים, 2008. צילום: יהודה עצבה
© כל הזכויות שמורות
24.3.2020. כח' אדר, תשף
 
|