סיפור טוב-זה כל הסיפור. ציור: גדעון מילר

ברוגז

נכתב על ידי: אסתר ויתקון


שניר חזר הביתה בשעה שש בערב. להפתעתו מצא את אביו במטבח חותך ירקות לתוך קערה גדולה. לרוב, מגיע אביו הביתה מעבודתו בשעה מאוחרת. לעיתים לאחר ששניר כבר ישן. בכל יום אחר היה שניר שמח על שאביו הקדים לשוב הביתה, אבל היום שניר זועף. מראה אביו אינו משמח אותו.
"הי, בן. מה שלומך? "
נפנה אליו אביו ובעיניו ציפייה.
"בסדר" ענה שניר ונעמד ליד אביו להסתכל כיצד הוא חותך את העגבניות לריבועים קטנים, והמיץ נוזל על קרש החיתוך ונקווה בחריץ שמסביב.
"זהו? רק בסדר? " שאל אביו.
"קרה משהו?" הוסיף ושאל, משלא קיבל תשובה משניר.
"רועי, אני...אני אשבור לו את האף"...סינן שניר מבין שפתיו הקפוצות ובעיניו ניקוו דמעות עלבון.
"ספר מה קרה" ביקש רם אביו בקול שקט.
"די, נמאס לי ממנו. נמאס לי מהברוגזים שלו!"
"ברוגזים?" לא הבין אביו.
"כן. כל שבוע הוא פתאום עושה לי ברוגז"
"למה?" עדיין לא הבין אביו.
"לא יודע. סתם, בלי סיבה, ואחר כך הוא משלים אתי פתאום" ניסה שניר להסביר אבל בעצמו לא הבין.
אביו שתק מעט. הירהר. "יש לי הצעה" אמר אביו. "אולי בפעם הבאה כשירצה להשלים תגיד לו שאתה עדיין לא החלטת אם להשלים אתו או לא".
שניר שתק.

אביו ביקש ממנו שיעזור בחיתוך מלפפונים לסלט. שניר הסכים והחליט בליבו כי בפעם הבאה ינהג על פי עצת אביו. מצב רוחו השתפר. צבעי הירוק והאדום של הסלט התערבבו, וכשאבא הוסיף מעט שמן ומיץ לימון, מראהו ניראה מעורר תאבון כל כך, ששניר חיכה בקוצר רוח לארוחת הערב.
למחרת, אחר הצהריים, שמע שניר את רועי קורא לו. במהירות יצא החוצה, מאושר להיות שוב חברו של רועי. הוא שכח את עצתו של אביו. וכך נמשך הדבר לאורך הקיץ. רועי חזר ועשה ברוגזים ושולמים עם שניר. שניר סבל, התעצבן והשלים.
לפעמים הרגיש כמו כדור שמשחקים בו ומניחים אותו מתי שמתחשק. אבל הוא היה חסר-אונים לשנות את כללי המשחק המעצבן הזה.
יום אחד החליט שניר שזהו. הוא שיתף את אביו בהחלטתו.
"יותר לא אסכים להשלים אתו מתי שהוא רוצה". אמר  בשקט ובהחלטיות.
"יופי!" אמר אביו.
וכך היה. כעבור יומיים של ברוגז, פנה רועי לשניר בהיותם ברחוב: "בוא נשחק בכדור-סל". לרגע כמעט הסכים ואז התגבר ואמר: "אני עכשיו לא שולם איתך כי עשית איתי ברוגז" שניר הפנה לרועי את גבו והלך. רועי נשאר עומד נבוך ומצמץ בעיניו הכחולות הגדולות, שנהיו יותר כחולות מן השמים הפרושים מעליו. בערב סיפר שניר להוריו מה שקרה ושניהם אמרו: "יופי!" הם החליפו מבטים, חייכו וניראו מרוצים.
כעבור שבוע שניר ורועי השלימו, ומאז רועי הפסיק לעשות ברוגזים עם שניר.
 


© כל הזכויות שמורות
י"ד, כסלו, תשע"ז. 14.12.16
1. נקודה חשובה מעולמם של ילדים. כ
מאת: רחל ללא תוכן 21/02/2017
 
|