דיוקנו של הסופר ארווין קליין.

שורשים של הומור

נכתב על ידי: ארווין קליין

להומור הישראלי התחברתי כאשר התחלתי לקרוא את ספריו של אפרים קישון. "מה הוא צוחק שם", היה אבי נוהג לשאול את אמי, כאשר הייתי שקוע בקריאה מספרי קישון... היום אולי העניין היה נגמר בפנייה ליועצת בית הספר, שהרי הסמים פופולריים ביותר בקרב הנוער... בו בזמן שאבי היה משתכנע מאיש המכירות שהגיע לביתנו למכור אנציקלופדיה לילד, מתוך אמונה שזה יהפוך אותי למוצלח יותר. אמי הייתה משתכנעת מההפצרות שלי לתת לי כסף לקנות את ספרי אפרים קישון... היום לנוער יש הכול מכל בכל, כל החלומות הכי ורודים שאנו הילדים רק יכולנו לחלום עליהם.

בילדותי באילת היו לנו מעט מאוד משחקים. אני זוכר בעיקר את המשחק "סבלנות", ששחקנו בתור ילדים ואולי שימש השראה גם למבוגרים למה הם זקוקים בארץ כדי להתקדם... המשחק הכי משוכלל שלנו באותם ימים, היה להתבונן על בניית שיכוני הבלוקים של סולל בונה, שנבנו מקירות בטון ענקיים שהיו מחברים ביניהם כמו משחקי לגו.

"אל תשכחו", היה אבי אומר לאורחים, וכשאלה שאלו כמובן: "מה?" היה אבי עונה: "שהייתה פה!" ולנוקש בדלת היה צועק: "כנס אם קר לך בחוץ!" ולמישהו שהגיש לו כוס מים היה פונה בחשדנות מעושה: "ירקת בפנים?" ואם היה שוכח להביא משהו שהבטיח לנו, הילדים, היה אומר: "הצוענים רבו ולא יכולתי להיכנס לחנות". ז

כר כמובן לחווייה הגלותית שבה תרחיש כזה היה אפשרות יומיומית... לדרישות המוגזמות שלי, שהייתי מפונק באופן מיוחד, מצא פתרון מקורי: כשהייתי מתחיל לדקלם באוזניו, מול חלון ראווה של חנות צעצועים, את כל הדברים שאני רוצה שיקנה לי, הוא היה אומר: "בסדר, אני רושם את הכל" וכך נרגעתי... את כל האשמה והאחריות לטענותינו ולשאלותינו לגבי כל דבר היה מטיל תמיד על אדם אחד ויחיד – הכוכב שאת שמו נשא על שפתיו כל אימת שהיה צריך למצוא לנו, הילדים מענה – בולוג! איני יודע למי היה שייך שם זה, או אם היה זה אדם אמתי או מיתוס הונגרי כלשהו – אבל תמיד כשהיה צריך לגמור עניין בתשובה פשוטה, קצרה, חד משמעית שאין עליה עוררין – היה עונה לנו – בולוג.
[
זה היה הבלוג של אבי עוד לפני שהמציאו בכלל את המחשב! את המילה העברית הראשונה למדתי ממנו מיד עם נחיתתנו באילת – וואסר. כלומר מים באידיש, שפה שהייתי בטוח שהיא שפת הארץ, שהרי האיש במזנון שם ישבנו, הבין את כוונתו. מאוחר יותר קלטתי עוד מילה, שהרבה להשתמש בה מול הפקידים המקומיים: אי-מומנט (רגע אחד, באידיש). זאת הייתה מילת המפתח שלי בחודשים הראשונים בארץ כדי לתקשר עם חבריי המקומיים, שהתעקשו להקניט אותי בביטוי הרומני (מבחינתם, אך למעשה השגוי מבחינת הדקדוק) ce face... בכלל, כולם קראו לארץ ממנה באנו רומניה, כאשר השם המקורי היה românia (במקום פתח מתחת למם – שווא!) בכלל, המוצא שלי סיפק חומר משעשע לחבריי, כאשר הפוך על הפוך ביטוי הגנאי ג'ידן בגולה, הפך פה דווקא לרומני.

זה הזכיר לי את האחות בבית חולים ברומניה, בו הייתי מאושפז כמעט חודש בשל חיידק כלשהו, שהפגינה כלפי את חיבתה בסיפורים משעשעים על היהודים שיוצאים למכור את כל רכושם לרחוב... למקום העבודה שלו הביא עמו, כמו כל עולה חדש ממדינה כלשהי, אוצר קללות מקוריות – נדוניה הכרחית שנדרשה מכל עובד עולה חדש באותם ימים. אחת הקללות העסיסיות ביותר בשפה ההונגרית, שזכורה לי, הייתה: פוס-פיי – שפירושה (למי שדווקא מתעקש לדעת...) הראש של האיבר שנוהגים לעשות לו בארץ ברית מילה. רק לאחרונה קראתי על מחקר שערכו באוניברסיטה כלשהי, מחקר שגילה שגבר חושב בממוצע על מין כל שתיים-שלושה דקות. מכאן מסתבר שהביטוי הנ"ל נכון בהחלט לגבי גברים... טוב, עולה חדש אבל עדיין יהודי.

שער ספר הבדיחה והחידוד. מאת אשר אלתר אבא אברהם דרויאנוב.
© כל הזכויות שמורות
י' אדר ב', תשע"ו. 20.3.16
 
|