|
ב - 1969 שכבתי בשמירת הריון תשעה חודשים בבית-החולים "השרון" בפתח-תקוה. געגועים עזים חשתי לבית שבעין-גדי, שהיה מרוחק שבע שעות נסיעה באוטובוסים.
כביש עין-גדי ירושלים טרם נסלל. הנשים שהתחלפו בחדר בו שכבתי למדו להכיר את עין-גדי מסיפורַי.
באותם ימים הייתי צריכה לסייע בידן ולמַקֵּם את עין-גדי על מפת ישראל (טרם הקמתה של ארץ עין-גדי).
והנה, יום אחד הגיעה אישה מבוגרת לשכב בחדרי, והתנהלה השיחה הרגילה של הכרות הדדית. אני מציגה עצמי כ"חניתה מעין-גדי לחופו של ים-המלח".
והאישה: "אני מכירה את עין-גדי" - והיא מתרגשת מאוד.
אני: "שמא אתְּ מנוייה על המבריאות של עין-גדי?".
האישה: "לא" וארשת פנים עצובות שרתה על פניה.
לאחר שתיקה ממושכת היא פותחת ואומרת: "אם את אוהבת לטייל, ודאי טיילת בשמורת עין-גדי. בני, דני ערב, הוא אחד מחניכי 'השומר הצעיר' שנהרג בטיול של פסח תש"ב (1942). ועל המצבה שהוקמה ליד ההיאחזות שמו רשום. לכן, אני קשורה בנימי נפשי למקום הנפלא הזה, בו את בחרת לחיות עם משפחתך".
ואכן, בכל עת שהייתי בבית-החולים וגם שנים אחדות לאחר הולדת אביב, שמרה עמנו האישה על קשר - כשאני מסמלת עבורה גיבורה וממשיכת דרך.
נכתב ב - 14.12.2005
|