הקופסה

קיבלתי את הסיפור מחבר שהיה צריך להחליט החלטה. אמרתי שגם לי יש החלטות להחליט. הסיפור מספר על אם שהענישה את הבת שלה בת החמש. על שבזבזה גליל שלם של נייר עטיפה מוזהב. באותה תקופה הכסף בביתם הי מצרך נדיר. היא התרגשה עוד יותר כאשר גילתה  שהילדה השתמשה בנייר העטיפה בכדי לעטוף קופסא, שאותה הניחה מתחת לעץ חג המולד.

למחרת בבוקר הביאה הילדה את הקופסא לאימה ואמרה:

"אימא! זה בשבילך"

האם אומנם היתה נבוכה מתגובתה המוגזמת מוקדם יותר, אך כעסה שוב כאשר גילתה שהקופסא ריקה. היא אמרה לבתה בקול חמור:

"האם אינך יודעת גברתי הצעירה, שכאשר נותנים למישהו מתנה, אשמור להיות משהשהו בתוך הקופסא?"

הילדה פרצה בבכי מר ואמרה:

"אבל אימא! היא לא ריקה! אני הפרחתי נשיקות לתוכה, עד שנתמלאה".

האם נשברה. היא כרעה על ברכיה וחיבקה את בתה הקטנה, אחר כך, התחננה שתסלח לה על הכעס וחוסר המחשבה.

עברו שנים והילדה בגרה ונישאה, והאם שמרה על הקופסא ליד מיטתה במשך כל ימי חייה, בכל פעם שהייתה עצובה או בקשיים, הייתה פותחת את הקופסא ונוטלת נשיקה דמיונית מתוכה ונזכרת באהבה של בתה הקטנה.

במובן מסוים, כל אחד מאיתנו, מקבל קופסא מוזהבת של אהבה ללא תנאי, ונשיקות מאוהביו, חבריו, משפחתו והאלוהים.  אין רכוש יקר יותר מזה.

ולכן, ברגעים הקשים בחיינו, כשקשה לנו ואנחנו עצובים, ונדמה שהעולם יסתדר טוב בלעדינו, אל נא נשכח, שיש אנשים שאוהבים אותנו. שבשבילנו הם העולם כולו...

ולא בטוח שהשם יסתדרו בלעדינו.

הערה: עוד אחד מאותם סיפורי חכמה שנשלחו אלינו על ידי הרושם המסור יוסף נמרדי. הסיפור שובץ באתר בכג', אב, תשס"ח.24.8.08.