|
להחליף שם
שניר חיכה בקוצר רוח שאמו תשוב מהעבודה. היה לו משהו חשוב מאד להגיד לה. הוא הסתובב בין החדרים, פתח את המחשב ולא שיחק בו, פתח את הטלוויזיה ולא מצא בה כל עניין, הוא יצא לחצר האחורית, טיפס על עץ האלון, ומיד ירד ממנו. שוב חזר הביתה. כל התנהגותו ביטאה חוסר מנוחה. ככל שקרבה שעת שובה של אמו הביתה, הוא נעשה יותר ויותר נרגש. סוף סוף הגיעה אמו, והוא רץ לקראתה וחיבקה. היא החזירה לו חיבוק.
"מה שלומך בן?" שאלה.
" אני רוצה להחליף את השם שלי. אני לא רוצה שיקראו לי יותר שניר! " הוא אמר לאמו ולא הסתכל בעיניה.
"מה?!" לא הבינה אמו.
"אני שונא את השם שניר. אני רוצה להחליף אותו" ענה שניר ועדיין לא הביט בעיני אמו.
"למה?" ביקשה אמו להבין. הרגשת סקרנות ומבוכה משמשים בתוכה בעירבוביה.
"הילדים בכיתה צוחקים עלי, ועל השם שלי" "מה הם אומרים?" שאלה אמו. "כל מיני דברים מעליבים" ענה שניר באי – רצון.
"תגיד לי. אני רוצה לדעת", אמרה אמו. "שניר חזרזיר, ושניר לא יודע לשיר, ועוד כל מיני" ענה שניר ובפניו עלבון ועצב. "אני בטוחה שלא כל הילדים קראו לך בשמות גנאי.".
"אבל ירון, דור ונועם קוראים לי בשמות, וילדים אחרים צוחקים". אמר שניר בכעס גדול. "אתה רואה. אמרה אמא רק שלושה. אני יודעת שזה נורא מעליב גם אם ילד אחד קורא בשמות גנאי. אבל לא כולם
העליבו אותך. וחוץ מזה גם אתה יכול ללגלג עליהם ועל שמם ואתה לא עושה זאת. כל אחד יכול לצחוק על כל שם בעולם. אבל אנשים מעדיפים לכבד את זולתם ואת שמם. אז אל תיקח ללב. פשוט תתעלם מהם". אמרה אמו וקיוותה שבדבריה אלה הרגיעה את שניר. אבל היא טעתה. ,אני רוצה שם אחר! " התעקש שניר.
"טוב" אמרה אמא בשקט. ושניר היה מופתע. " אם זה מה שיעשה אותך מאושר, אז תחליף את שמך. אבל כדאי שתדע, שגם על השם החדש שתבחר, הילדים שאוהבים ללגלג, יוכלו לחבר חרוזים מעליבים." הסבירה אמא.
"מלבד זאת, זהו השם שאבא ואני בחרנו לתת לך שנולדת ואנו אוהבים אותך בשם הזה כל השנים" הוסיפה אמא.
שניר חשב ואחר אמר: "טוב, אבל אני רוצה שתעזרי לי לחבר חרוז מעליב על ירון. כי הוא הראשון שהתחיל עם זה" ביקש שניר מאמו.
"אני מוכנה שנחשוב ביחד על חרוז מצחיק. וזה ישאר ביננו. טוב?"
"בסדר" הסכים שניר.
אז מה דעתך על "ירון, מי שכח אותך בארון?" הציעה אמא.
"זה בכלל לא מצחיק" אמר שניר. "עכשיו תורי" "ירון, אם לא תשתוק, תקבל במתנה מלפפון". אמו צחקה.
"אבל זה רק בינינו. זוכר?"
"זוכר" אמר שניר וחייך.
|