מעשה נורא שאירע בשבת בירושלים.

את הסיפור מצאתי, כאשר עיינתי בכתבי היד של אבי ז"ל ר' זלמן חיים הומינר אשר מתיחס מצד אימו למשפחת ריבלין הידועה, עד לר' זלמן חיים ריבלין הסבא שלו, והוא נקרא על שמו, ר' זלמן חיים ריבלין, היה מחנך ומשגיח בתלמוד תורה עץ חיים אשר בחצר חורבת ר' יהודה החסיד בירושלים העתיקה.

רוב הילדים האשכנזים בימים ההם למדו בעץ חיים, כך שכולם הכירו וידעו מיהו ר' זלמן חיים רבלין, מה גם שנודע בחכמתו ופיקחותו, כל אשר דאבה ליבו, בא להשיח לפני ר' זלמן חיים, אשר דלתו פתוחה הייתה לכל, והעיצות אשר נתן היו כנראה טובות משום שעובדה, חזרו אליו. עד כאן הרקע לדמותו של ר' זלמן חיים ריבלין, העומד במרכז הסיפור.

 את הסיפור אני כותב בשפה העברית אשר בה אבינו ז"ל דיבר וכתב.

 פעם אחת נכנס אליו יהודי מכובד מוותיקי ירושלים, ואמר - צפרא טבא ר' זלמן חיים.
- מה חדש ר' יהודי, מה הביא אותך אלי בשעות המוקדמות? עונה לו היהודי - בתסבוכת אני, ובאתי שתחלץ אותי מן המיצר.
ויאמר לו ר' זלמן חיים -  דבר נא דבריך ונשמע מה מעיק עליך, ומהשם מצעדי גבר כוננו, והשם נותן חכמה לחכמים.
קם היהודי והתחיל לספר את מה שקרה לו, ויאמר - בתי הבכורה התחתנה עם צעיר אחד מילדי ירושלים. השתדלתי והתאמצתי בכל כוחותיי הדלים, והשגתי עבורם דירה, רהיטים, וחתני התחיל להרוויח קצת, והייתי אני וגם אשתי נהנים מהם.
והנה ביום בהיר אחד, בא אלי חתני, ואומר לי שהחליט בדעתו שהוא נוסע לאמריקה, לכמה זמן עד שהשם יצליח דרכו, וישוב בהקדם הביתה.
אמרתי לו, אשתך מסכימה לדעתך, אז ענה ואמר שהחלטה זו היא בהסכמת אשתו בדעתה הצלולה.
בכל זאת הלכתי לבית בתי, ושאלתי את פיה, והיא אמרה, הן. אז גם אני בעל כורחי ובלי רצון הסכמתי. נפטרנו ממנו וברכנו אותו ב צאתכם לשלום.
חתני היקר הפליג באניה הנוסעת לאמריקה. והנה לאחר חודש ימים ומשהו, בא בשעה טובה ומוצלחת, מברק שחתני הגיע לאמריקה. מפעם לפעם, בתי קבלה מכתבים ממנו, וגם קצת כסף, וככה זה נמשך שנתיים ימים.
והנה השבוע הגיע הביתה חתני, בפנים שמחים, ונפל על צווארי ועל צוואר בתי, וחיבק ונישק אותנו, והייתה שמחה וששון בבית, ואשתי הכינה סעודת צהרים חגיגית , כיאות לדבר גדול כזה, שבתי קבלה את בעלה.
והנה בערב, הזוג צריך ללכת הביתה לישון, והנה אני רואה שבתי יושבת על כסאה ואיננה זזה ממקומה, כמו רחל אימנו בשעתה על כר הגמל, אז אמרתי אני, בתי, הגיע זמן קריאת שמע של ערבית, קומי נא חלי נא את פני בעלך ולכי לביתך, אז קמה בתי ממקומה והתנפלה על צווארי והתייפחה ובכתה, ואמרה, לא כן אבי,כי זה לא בעלי.
כששמעתי מפורש יוצא מפי בתי דברים כאלו שלא פיללתי לשמוע אותם, נדהמתי מאוד, ופחד אחזתני, וברכי דא אל דא נקשו, ולא ידעתי את נפשי.
אחרי שנרגעתי, ועשתנותי חזרו למקומם, שאלתי את בתי, אם לא נטרפה עליה דעתה חלילה, ואם היא מדברת בדעה צלולה,
אז ענתה ואמרה שדעתה מיושבת עליה כדבעי, אלא ליבה אומר לה שזה האיש המחכה כאן עכשיו בבית, הוא לא בעלה, אף על פי שיש לו כל הסימנים החיצוניים, אבל ליבי נוקף לי, ואומר לי אל תיגשי אליו, ואל תטמאי את עצמך, זה לא בעלך.

לכן אמרתי אני לליבי, נקיים את הפסוק - דאגה בלב איש ישיחנה , ישיחנה למי, לתלמיד חכם, לכן באתי לפני ר' זלמן חיים לשאול עצה, ומפיו אנו חיים.
ויהי כשמוע ר' זלמן חיים את דבריו המשונים של היהודי הזה, התיישב והתעמק במחשבותיו המחוכמות, ואחרי כן אמר ליהודי
- אתה אומר שכל סימניו של האיש האורח מראים שהוא חתנך, ובתך אומרת שליבה נוקפה, לכן עצתי היא שבתך תישאר ללון בביתך עד שבת, ובליל שבת כשתבוא להתפלל בבית הכנסת, תיקח גם את חתנך המשונה והמדומה, איתך, ובטרם תיכנס עימו לבית הכנסת, תודיע לי ואני אקבל את פניכם.

 ויהי לעת ערב, לעת כניסת השבת, לקח היהודי אתו את האורח, וילכו שניהם יחדיו לבית הכנסת, והנה הם טרם הגיעו לדלתי בית הכנסת, כבר הודיעו לר' זלמן חיים שהם באים, ויצא לקראתם ויקבל את פניהם בסבר פנים יפות, ויפן ליהודי ויאמר לו, בטח יש מקום קבוע לחתנך היקר בבית הכנסת מימים ימימה,,
- כן כן, ענה במהירות היהודי.

 -  אם כן ניכנס לבית הכנסת וכל אחד ילך לשבת במקומו הקבוע. כשנכנסו, נטפל לו לאורח ר' זלמן חיים ושאל אותו - איה מקומך? אז ענה לו האורח - שכחה תפסתני פתאום, ואני לא זוכר את מקומי הקבוע. ויאמר לו ר' זלמן חיים - אני חושב שהפרט הזה שכחת לשאול באמריקה להבעל האמיתי של אשה כשרה זו, ואתה באת לטמא אותה, ומן השמים ריחמו עליה שלא תיגע בה, לכן רמאי, יש לך מזל שנפלת לתוך ידי, מוטב שתתוודה, וביום ראשון בבקר, לפני עלות השחר, תעקור רגליך מירושלים עיר הקודש, ואם לא , מרה תהיה אחריתך.

 וירא הנוכל לפני מי הוא עומד, לכן התוודה לפניו מיד ואמר לו, אני התידדתי באמריקה עם בעלה של אשה זו, וראיתי שפני דומים כפני בעלה, לכן אמרתי, אנצל את ההזדמנות, והוצאתי ולקחתי ממנו את כל הסימנים הפרטים והפרטי פרטים, אבל על פרט זה לשאול אותו איפוא מקומו הקבוע בבית הכנסת, זה לא עלה על דעתי, ומודה ומתודה אני, ואומר שאין חכם ונבון כמוך.
מובן מאליו, כשנודע הדבר בקהל, נטפלו אליו כל ילדי העיר ויגרשו אותו מחוץ לעיר בחרפה ובבוז באמצע השבת..

עד כאן הסיפור הנורא מאוד

נרשם וסופר על ידי המספר שמוליק הומינר. שובץ באתר ב ג' בתמוז, תשס"ז. 18.7.07.