העליה לארץ.

שמי בויום יצחק, בויום על שום מה? לפני כמאתיים שנה היה שם המשפחה בנימיני. באידיש בניומין. הגויים ברומניה שיבשו את השם הזה והפכו אותו לבויום.

 הזיכרון הראשון שלי ממאורע שאירע ב 1944. בשנה זו בנות הברית הפציצו לילה לילה מטרות גרמניות ורומניות ליד יאסי. אני זוכר את אבי הולך בפיג'מה בידו עששית הנעה אנה ואנה והוא אומר לי : "קים מין קינד קים צו דעם קיילר" ( בוא ילדי אלי, בוא איתי למרתף ).

בשנת 1946 אימי הלבישה אותי בחליפה קטנה ועניבה והביאה אותי למגדת עתידות הצוענייה הידועה ביותר ברומניה, זנטה ששהתה בעיר הקיט קמפולונק. אימי תהתה בינה לבין עצמה מה ילד יום. "וויז אט זען מיטעים" ( מה יהיה עליו ).

בתחילה פחדתי להיכנס, אמי דחפה אותי אליה ולא הייתה לי ברירה. מגדת העתידות הסתכלה בכף ידי ואמרה לאימי : "יש פה מקרה שעוד לא ראיתי, יש לבנך קו זמן מעניין – קו החרוב". אימי נבהלה בהתחלה. מה בנה היקר יהיה גנן, מעין בעל מלאכה. זנטה הרגיעה אותה ואמרה: "משמעות קו החרוב היא שבנך יחיה שנים רבות ויחווה חוויות רבות ומגוונות. הוא יהיה מלומד, ילך לאוניברסיטה. ( אימי זעקה משמחה: "מה ביוניברסיטיט ממש"? ) יכתוב ואפילו יהיה מספר סיפורים.

בשנת 1947 עמדנו לעלות ארצה. לפני שעלינו נפגשנו עם קבוצת מועמדים אחרים לעליה עם הפוליטרוק הראשי של תנועת גורדוניה ( בכבודו ובעצמו ) הוא אמר לנו בפאתוס רב: "אתם עולים לארץ זבת חלב ודבש, אתם הולכים להגשים חלום בן אלפיים בשנה הבאה בירושלים שם איש תחת גפנו ותחת תאנתו, " אמרתי לו: "אדון פוליטרוק ראשי נכבד, אבא שלי קרא בviata nostra   כי הארץ שוממה ויש בה מלחמות כל הזמן"

הפוליטרוק הראשי ליטף ברוך את שערי ואמר בנימה אבהית: "הסר דאגה מליבך ילד, בקרוב תצאו ברכבת פאר שתאסוף עוד עולים מרומניה. הרכבת תביא אתכם לנמל בורניס בבולגריה, שם תעלו על שתי אוניות יווניות pab tork   ו pan crescent    ממיטב האוניות בעולם – ממש מסע תענוגות.

האוניות האלה תבאנה אתכם ארצה ושם תזכו באחוות עמים נאמנה. תתקבלו בכבוד מלכים ותזכו לבית מפואר, עבודה מכובדת ורכוש רב. לאחר מכן הפטיקר הפוליטרוק: "איך בין מקונן מין קינד" ( מקנא אני בך ילד ) דו פורסט זו לא בוייסם לונד אונד איך בלייב דו בליב אין כולעס ( אתה נוסע לארץ אבותינו ואילו אני נשאר כאן בגולה )

האם התגשמו הבטחות הפוליטרוק הראשי? פינק קפוירה( לכפרות ) ההיפך הוא הנכון. רכבת הפאר הייתה רכבת בקר בה נסענו מספר ימים ברומניה ללא תנאים סניטרים ומעט מזון ומים. אניות התענוגות היו שתי אוניות מסחר רגילות שבהן נדחסו 15000 עולים שישנו בדרגשי סחורות. המזון היה קלוקל והמים מעופשים. כתוצאה מתנאים אלה חלו רבים ובהם תינוקות. זקנים וחולים כרוניים נפטרו ( שמענו את הפוליטרוק הזוטר של האוניה לוחש לאבא בהיסוס רב ובצער מעושה "זוהי פרובגנדה ציונית יעילה" ) כשהגענו לקרבת חיפה, מספר משחתות של הוד מלכותה עצרו אותנו וגורשנו לקפריסין, שם שהינו כשנה ובמלחמת השחרור שבנו ארצה. האם ציפתה לנו קבלת פנים מפוארת מאחינו במולדת? לא ולא. רציפי נמל חיפה היו ריקים וחיילים בהולים הסתובבו שם. פקיד נרגז של הסוכנות היהודית אסף את העולים וללא ברכת שלום כלשהיא אמר באידיש רצוצה: "איז נישטו קין צייט מדרפן געיין שנל דו דה אוטומובילין" ( אין לנו זמן, צריכים להגיע מהר לאוטומובילים ).

בחיפזון הובאנו למשאיות ונדחסנו שם כשהפקיד צועק כל הזמן ומאיץ בעולים הרצים: "שנל, שנל, שנלר "  ( מהר, מהר, מהר יותר ) הגענו לבית העולים ברנדיס שעל יד חדרה. לא היה שם כלום, לא עבודה ולא בתים. שוכנו באוהלים דולפים, שתי אורחות ביום. לא קיבלנו כלום. הייתה זו מלחמת השחרור ב – 1948. נשמעו אזעקות מפעם לפעם וזוכר אני את אבי מסתובב בפיג'מה באוהל, עששית בידו נעה אנה ואנה והוא אמר לי : "קום מין קינד צו מיר, קום צו דעם קיילר" ( בוא ילדי אלי, בוא למרתף ).

 וזהו, השנים עברו ואולי צדק הפוליטרוק. דירה יפה לי, וזכיתי להקים משפחה בירושלים ולספר את הסיפור הזה כאן ועכשיו במועדון מספרי הסיפורים הירושלמי.

 כתב וסיפר: יצחק בויום.