צילום - אילוסטרציה

לה רומנה

נכתב על ידי: חיים חומי נחום

בדרום איטליה לא רחוק מהעיר ״טרנטו״, בכפר שנקרא ״לידו ברונו״, גרה משפחה רחבה וענפה ביותר, סבים, סבתות, דודים ובני דודים. המון ילדים כולם שמחים ומאושרים תמיד. מעולם לא רבו האחד עם השני, ולא פעם אנשים זרים שאלו מהו סוד הקסם במשפחה. אכן היה קסם, בכל שנה בחג המולד, בארוחת ערב המשותפת, סופר סיפור שחזר על עצמו כל שנה באותו הדיוק.
כולם הכירו את הספור ובכל פעם סיפר משהו אחר אשר הרגיש צורך לכך. הסיפור התרחש באמצע המאה ה- 18 והפעם ביקש לספר את הסיפור ילד בן עשר, לילד הייתה זרוע קופצת קלות בניגוד לרצונו, לא איזה מום, פשוט שריר בלתי נשלט. בהתרגשות גדולה החל לספר - הייתה בשנות העשרים של חייה איש לא זוכר את שמה, כולם קראו לה, ״לה-רומנה״, בכלל לא הייתה ממוצא רומני, נהפוך הוא משפחה שורשית נפוליטנית, אביה היה וטרינר שטיפל בסוסים, מצא עבודה בלידו ברונו ועבר לגור עם משפחתו. היה לה טמפרמנטו, אששש. אמרו שבעורקיה זורם דם צועני ומכאן דבק בה הכינוי, ״לה-רומנה״.
בהתלהבות הילד רצה להמשיך, כולם קראו, ״פוקו און פוקו״ (לאט לאט ובהדרגה). יום אחד הגיע מרומא סוכן תרופות, היה מגיע פעם בשנה למכור תרופות שאביו רקח. גם כאן אף אחד לא זוכר את שמו, הכינוי שלו היה, ״לה-מרוקן״ לא היה לו כל קשר למרוקו. בן למשפחה גזעית מרומא. לבוש חליפה שלושה חלקים, ״נובילה״ (אציל ומכובד).הכינוי דבק בו לאחר זמן, יתכן בגלל שהיה קצת ״אימפטואוזו״ (קצר רוח ומתפרץ). ״לה-מרוקן״ ״ולה רומנה״ נפגשו כשבא למכור תרופה לאימא, ובערך אחרי שלוש שניות שניהם הרגישו, ״קון פואוקו״ (באש ובהתלקחות). ביקשו להיפגש, היה צריך את אישור האב, האב הסכים ונקבע מפגש ליום ראשון בצהרים בפייצה המקומית. הגיעה למפגש עם שלושת אחיה ששמרו על קשר עין ולא נתנו להם להתקרב יותר מדי, אפשרו להם להרגיש קצת ״אמורוזו״ (אהבה). אחרי כמה שעות רצו להיפרד בחיבוק, שלושת האחים קפצו מיד ואמרו, אצלנו זה לא עובד ככה, ״נגעת – לקחת״, אם אתה רוצה לקחת צריך לחזור לאבא. המרוקאי חזר לאבא ״אגיטטו״ (נרגש, מתלהב).
שבוע לאחר מכן חגגו שלושה ימים חתונה, שמעו את ״הטרנטלה״ בכל דרך ובכל ביצוע, ביום הראשון שתו יין מבקבוקים ובשאר הימים התחברו ישר לחבית. בין לגימה אחת לשנייה חזר על הצורך שלו שתלד בנים והיא קבלה זאת ב – ״טנרמנטה״ (בעדינות וברכות) בלבה אמרה כל מה שיגיע יתקבל בברכה. רומנה נכנסה להריון, לה-מרוקן הרגיש על פסגת העולם. החיים נראו לו הבטחה גדולה ובהתרגשות ספר את הימים עד הלידה. נולדה בת... יפה כמו האימא. המרוקאי לא הרגיש בנוח עם לידת הבת ואמר לעצמו, יכולות להיות טעויות ולא היה בו ספק לרגע שבפעם הבאה המצב יתוקן על-ידי הבורא. חלפה שנה נוספת, לה-רומנה ילדה בת נוספת... לה-מרוקן סירב להאמין ואמר - לא יכול להיות שברק מכה פעמיים. הבין שיש כאן שיבוש חיפש ובדק כל דרך אפשרית לנסות ולתקן את ״התקלה״. ראה את כל החברים מסביבו ולכולם נולדו בנים, שאל מומחים וחברים, קיבל עצות להמתין שנה עד להריון הבא, לבדוק את מולד הירח, מזג האוויר וכל תנוחה וזווית איך מולידים בנים. אדם נואש מוכן להקשיב לכל עצה גם אם היא מטופשת ביותר.
כך נהג ולאחר שנה לה-רומנה שוב הייתה בהריון. תשעה חודשים של כסיסת ציפורניים מתח ותפילות. נולדה בת שלישית... ״פונברה״ (באבל, ביגון ובצער של לוויה) זו הייתה תחושתו של המרוקאי. שבוע שלם לא יצא מהבית וכל הזמן בכה על מר גורלו. הרומנייה ניסתה לדבר אל ליבו של בעלה ולשכנעו שזה רצון האל וצריך לקבל בברכה את מה שמגיע, השתדלה לעודד אותו, ואולי בפעם הבאה, הבטיחה, יהיה בן, וכל זמן שתהיה בפוריות תמשיך לנסות. ״לה-מרוקן״ כל הזמן הרגיש ״אפרטנדו״ (למהר, להאיץ, להחיש). לא חלף זמן ושוב רומנה הייתה בהריון. המרוקאי הרגיש שהוא לא עומד במתח, בא לאשתו סיפר לה על מקום בצפון איטליה שיש לו סגולות מרפא מיוחדות והוא רוצה לנסוע לשם, ובדרך זו להתקרב לבורא וכך היא תלד בן.
המקום נקרא היום ״דמנהור״ באותה תקופה שלה-מרוקן נסע לא היה במקום כלום למעט מערה וכומר שהיה מחובר לאלוהים, ולעיתים הגיעו אליו אנשים עם בעיות כאלה ואחרות. ״לה-מרוקן״ היה נחוש וביקש ״מלה-רומנה״ שבמידה ותלד בן תשלח מכתב. השאיר ת. ד. בטורינו ומשם פעם בשבוע אספו דואר עבור ״דמנהור״. במידה ותלדי בת נוספת, לא ארצה לחזור. חיי לא יכולים להיות מושלמים במידה ואין לי בן. ״סקרצו״ (בדיחה, הלצה). לא הבינה מה עובר עליו. ברכה אותו לדרכו ואמרה – אם יום אחד תבוא לחפש אהבה, אני אראה לך אהבה יותר מאשר אי פעם ידעת. אחרי שבועיים בדרכים הגיע למקום, קיבל את פניו הכומר ושאל על סיבת ההגעה. אמר אני רוצה בן ואשתי כשלה שלוש פעמים. הכומר בירך אותו לשלום ואמר הגעת למקום הנכון יש עוד ארבעה גברים באותו המצב. שבוע לאחר שהיה במקום אחד הגברים קיבל מכתב שאשתו ילדה בן, כולם שמחו והבינו שהמקום עובד. ״לה-רומנה״ שעברה הריון קשה ומורכב נוסף על עוד שלוש בנות קטנות שהייתה צריכה לגדל לבד, לא הסתירה את כעסה כלפי המרוקנר.
זמן הלידה הגיע, הלידה הייתה קשה ובניתוח קיסרי. איבדה הכרתה לשבוע והיה ספק אם בכלל תתעורר ותחיה. חלשה וכואבת אחרי השבוע התבשרה שילדה בן... לקח לה חודש להבין את מצבה החדש והחליטה שלא תודיע למרוקאי על הולדת הבן. הכעס הוביל אותה ואמרה שלא מגיע שיהיה לו בן. אחרי הסבל, הרגישה נבגדת, אני לא איזה שפחה שיש לה תפקיד לעשות בנים, ואם זה לא קורה אז מישהו יבטל את הקיום שלי. הדם הצועני בא לידי ביטוי והרגישה טוב. מצידה המרוקאי סיים את תפקידו. המשפחה גדלה והתפתחה יפה, וכשהבן בגר עזר גם בפרנסת הבית. יום אחד הבן הגיע לאימו ושאל על האב? המון שאלות. ביקש רשות מהאם ללכת לחפש אותו. לה-רומנה לא אהבה את הרעיון ואמרה - אתה יכול להתאכזב. יתכן והוא נשוי עם ילדים ולא ירצה לראות אותך. ״מסטו״ (בעצב ובצער) שלחה את הבן לדרך. מכרכרה לכרכרה אחרי שבוע הגיע לטורינו, בטורינו המתין עוד חמישה ימים לכרכרה שמגיעה ״לדמנהור״. הכומר זהה אותו מיד ידע שהוא בנו של המרוקאי, היו דומים כמו אחים תאומים רק בהפרש של עשרים וחמש שנים. סיפר שאביו היה שנתיים במקום ומאחר ולא קיבל מכתב הבין שיש עוד בת ועבר לגור במילנו ולהמשיך לסבול לבד.
חלפו עוד שבועיים במילנו, כמו לחפש ״מחט בערימת שחת״ גם הבן התייאש וחשב לארגן לעצמו את החזרה. בערב האחרון ראה איזה זקן שמתבונן בו באופן שונה, ניגש אליו לברר את הפשר. הקשיש ענה לו ראיתי את הזרוע שלך קופצת באופן לא רצוני. ״אגיטטו״ (נרגש ומתלהב). ביקש לשמוע עוד פרטים. אמר הקשיש בכל שבת יש בשוק אחד שמוכר צמחי מרפא ויש לו יד קופצת באופן דומה. הרגיש חיבור גנטי מבלי להבין. בשבת עוד לפני שהבוקר החל, צעד הבן לכוון השוק, עוד מרחוק ולפני שהתקרבו ראה את היד הקופצת של אביו. לא היה מקום לספק. נשארו מחובקים כמה דקות מבלי להוציא מילה ורק הדמעות זלגו. (המספר היה צריך להיות נלהב ונרגש, וכמה שיותר אנשים בכו, נחשב לזכות המספר למרות שהסיפור היה ידוע וחזר על עצמו כל שנה).
חלפו עוד מספר ימים של התרגשות משותפת, הבן הציע לאב להצטרף אליו ולחזור הביתה, האב הבין את גודל הנזק והפגיעה שגרם לרומניה ואמר שהוא לא יכול לסלוח לעצמו ולכן עליו להישאר, כל מאמציו לשכנעו עלו בתוהו. עברו עוד עשרה ימים לבן לחזור ללידו ברונו, דבר אחד היה לו בראש איך להציג את הסיפור? קיבלו את פניו בשמחה והיו דרוכים למוצא פיו, הבן סיפר על תלאות הדרך ואמר שפגש חברים של המרוקאי במילנו, ולפני כמה שנים נפטר מצער על שלא היו לו בנים, והוסיף הנחתי פרחים על קברו וחזרתי הביתה. תגובתה של לה-רומנה הייתה, אלוהים התחשבן אתו על העוול שגרם לי ולא אפשר לו לראות את הבן. במחשבה שניה השנאה והנקמנות הם שגרמו לו למות, הבינה שגם לה היה חלק בזה, זה גם היה רגע שלא הצליחה להסתיר את העצבות. לאחר שנים ואחרי מות ההורים, הבן, שקראו לו ״מלדיני״, החליט לספר את הסיפור כפי שהוא, ליצור מורשת לדורות הבאים.
כל שנה בחג המולד הסיפור ישמע לכל המשפחה. את השנאה והכעסים לא מושכים לאורך חיים שלמים. חיים באהבה ובהרמוניה ואין אפליה בן נשים לגברים. ״מלדיני״ ידע ולקח אחריות שאת אופי הוריו לא יצליח לשנות, אבל לדורות הבאים יוכל ליצור מורשת שאכן הוכיחה את עצמה. עברו כמאתיים וחמישים שנה וכל דור לומד את שגיאות הדור המייסד גם אם נעשות שגיאות, לא צריך למשוך עשרות שנים. זה חלק מתרומתו של מלדיני למורשת שנוצרה.


ילדה - אילוסטרציה
© כל הזכויות שמורות
25.3.18. ט' ניסן, תשע"ח
 
|