עיניים כחולות כצבע הים

עיניים כחולות כצבע הים במרפסת אשר מול הים, בבית האבות ישבה תמר והביטה בגלים הכחולים שבאו והלכו שוב ושוב כמו נדמה היה משתעשעים ביניהם. שניים שניים הם באים ואט ואט מתקרבים זה לזה ויוצרים פס אחד ארוך, לבן יפה ובוהק. שוב מגיחים שניים שניים ושוב בוהק הפס הארוך. מסוגלת היתה לשבת שעות ולהביט במשחק הגלים, הרוח הנעימה טפחה קלות על פניה והיא שאפה כל רגע מתוק ,עמוק לריאות ועמוק לנשמה. מראה סירות הדייגים שעגנו במזח הקטן נתן לה תחושה שהיא מביטה בתמונה פסטורלית שצוירה בידי גדול האומנים.

שמחת הדייגים עת שבו עם דגה רבה ברשתם דבקה גם בה. הנוף הזה, של חוף וים ליווה אותה יותר מחמש עשרה השנים האחרונות והפך חלק בלתי נפרד מחייה . בכל הזדמנות היתה ממהרת לבוא לחוף המיוחד הזה שאימצה אותו וחשבה אותו לאחד המיוחדים שבארץ. היתה מטיילת שעות בו, אוספת צדפים בצורות שונות ולוקחת חלק אף היא במשחק הגלים. מראה הצוק הקרוב שהשקיף על הנעשה ממרומים הוסיף להרגשתה שהנה מצאה את גן העדן הפרטי שלה. גן עדן שחשפה רק למעטים, לקרובים לה ביותר. היא נזכרה שבנה תמיד היה אומר לה " בבוא היום אני מבטיח לך שכאשר תרצי ללכת לבית אבות נמצא מקום ליד הים ותוכלי לראותו כמה שתרצי ומתי שתרצי" אמר וקיים. ולא רק שקיים אלא גם מצא מקום ממש בחוף שכה אהבה. צלצול הטלפון גרם לה להתנער מהמחשבות. היא הביטה בשעון וכמו תמיד השעה היתה חמש בבוקר. היא ניגשה לטלפון ושוחחה עם ה"מתנה" היפה ביותר שהים שלח לה עד כה מאז שהותה במקום .

" היי תמר מדבר מולי ,אם תסתכלי עכשיו שמאלה לעבר שובר הגלים תראי את הגבר המקסים ביותר שפגשת בחייך". חיוך רחב התפשט על פניה והיא נופפה בידיה מסמנת לו שימתין וניתקה. שזופה עוטה גופיה דקה לגופה ורגליה יחפות ירדה לחוף . מולי היה עוף מוזר בנוף הזה, צעיר עם חליפה ועניבה , יושב עם חכה על שובר הגלים ומעולם לא דג ולו דג אחד. הוא סיקרן אותה וסקרנותה הביאה לידידות מיוחדת. הוא היה "מזמר" לה שירים שחרז היא היתה "מספרת" לו סיפורים שכתבה.
היא התפלאה שמעט מאד פרטים ידועים להם זה על חיי זה אך הדבר לא הפריע לה כלל. במציאות שיצרו לא היה מקום לעבר או לעתיד. במיוחד אהבה לספר לו את הסיפור שקראה לו בשם " הפגישה העיוורת ". לה לא נמאס לספרו ולו לא נמאס לשמוע עוד ועוד כשהוא יודע שכל פעם ישתנה הסיפור המקורי. בפעם הראשונה כשמולי שמע את הסיפור חשב מיד שמדובר על סיפור אהבה או אכזבה שבין בחור ובחורה אבל כששמע שהסיפור הוא על הים והחוף שבו נפגשו, צחק בקול רם שהרתיע עוד יותר את הדגים והרחיקם מהמקום.
בכל פעם כשסיפרה את הסיפור אורו עיניה הכחולות שבלטו יותר ויותר על רקע הים. היא סיפרה לו שלמרות השנים היא לא שכחה את הפעם הראשונה בה הכירה את החוף הזה. הכל החל כניסיון גישור של מרחק. היא התגוררה במרכז הארץ וחברתה בצפון ועל כן חיפשו מקום בו יוכלו להיפגש באמצע הדרך. הסתכלו על המפה והחליטו שהעיר חדרה בדיוק תשרת את המטרה. מצאו יער בסביבה, הילדים הקימו מחנה אוהלים קטן, הנשים החלו כמובן במלאכת האבסה.

אומרים שלעשות על האש זו מלאכה של גברים אך הדבר קטן היה עליהן. ריח הבשר הנחרך באש קלות הביא אליהן לא רק את הילדים שרעבו לארוחה אלא גם אורח מיוחד במינו. בתחילה נרתעו בבהלה כשהבחינו בשועל שעמד לא הרחק משם אך הפחד התחלף במהרה ברגש רחמנות. השועל היה כל כך רזה וברור היה שלא אכל מזה ימים מספר. הם זרקו לעברו חתיכות בשר והוא היה בא, חוטף את הבשר ובורח. נעלם למספר דקות וחוזר. כך מספר פעמים וכל פעם השועל חש בטוח יותר ויותר והגיע קרוב אליהם. לבסוף הבזק המצלמה הבריח אותו והם לא ראוהו שוב .
מולי שמע בקולה משהו מרענן כשהמשיכה בסיפור "היום חלף בנעימים, עייפים אך מרוצים ארזנו את הכל ויחד יצאנו לכיוון נקודת הפיצול במסענו וכמעט התחברנו לכביש חיפה – ת"א. מכונית אמורה לנסוע לימין ומכונית לשמאל כשהבחנו בשלט גדול המורה לכיוון הים. לא חשבנו פעמיים, אותתנו והנה החוף הקסום הזה התגלה לעיננו במלא יופיו ומאז נוצרה כימיה ביננו. אהבה ומשיכה ממבט ראשון". סיפורה היה ארוך וכמו תמיד קם מולי ממקומו בשעה עשר והלך. הפעם לא סיימה את הסיפור והבטיחה להמשיכו ביום המחרת. היא הגיעה למקום ומולי לא .הימים חלפו ודאגה אמיתית תפסה את מקומה של התשוקה לפוגשו בחוף. לבטח משהו קרה ואין בידה לברר זאת. האשימה את עצמה שתמיד מולי היה זה שמתקשר ושהיא לא חשבה קודם לכן לקחת את מספר הטלפון שלו.
חלף שבוע, חברתה באה לבקר אותה והשאירה את עיתון הבוקר בחדר. תמר החלה לדפדף ברפרוף בעיתון כשלפתע שמעה את צלצול הטלפון. בתקווה שסוף סוף אולי מולי הוא המצלצל היא קפצה ממקומה והעיתון נפל למטה על השטיח. ביד אחת הצמידה את האפרכסת לאוזנה ובשנייה הרימה את העיתון. התמונה שהתגלתה לעיניה שיתקה אותה באחת.
" אמא? אמא.
מה קרה?
תעני לי אמא ,אמא... "נשמע קולו המודאג של בנה כשלא שמע כל מענה המשיך
"אני כבר מגיע " .
הטלפון נשאר תלוי באוויר ותמר התיישבה בכבדות על הספה. היא הביטה שוב בתמונה כלא מאמינה. מולי נראה שם כשהוא לבוש בהידור וסביבו אנשים מפורסמים מאד, מאלו שרואים תמיד באירועים הכי הכי בטלוויזיה. בכותרת באותיות גדולות רשום היה " המיליונר מולי ליפקין חנך אתמול את מוזיאון החסידות הגדול ביותר בעולם ע"ש רבי ישראל סלנטר, אבי תורת המוסר ". עוד נמסר שלמולי יש שורשים עמוקים בעולם החסידי, קשרי משפחה ולכן תרם מיליונים רבים לפרוייקט.
לפתע התבהרו לה דברים רבים ודמעות החלו להציף את עיניה הכחולות כצבע הים. היא ניגשה לאחת המגירות ושלפה משם ת.ז. מאובקת אותו הגישה לבנה כשזה נכנס בבהלה לחדר.
עוד הוא מנסה להסדיר נשימתו דחפה לידיו את תעודת הזהות, מאיצה בו לפתוח. היתה זו תעודת הזהות של סבתו שנפטרה לפני שנים רבות כל כך, זו עם העיניים הכחולות כצבע הים, זו שגידלה אותו עם סיפוריה והוא גדל על הסיפורים עליה. צדקת היתה ותמיד אהבה לעזור לאחרים. תמר הראתה לו את העיתון ובקול רועד אמרה כמעה " בני היקר,זה עתה זכית לפגוש בן משפחה נוסף שלך".

חשב שאימו מטורפת, שהזיקנה קפצה עליה פתאום. אך כשהביט לתוך עיניה הכחולות, לאחר מכן בעיניה הכחולות של סבתו ולבסוף בעיניים הכחולות של מולי, הבין את הקשר. הוא נזכר שבבגרותו היתה אימו מציינת תמיד בגאווה שהם צאצאים של רב מאד מפורסם רבי ישראל סלנטר שבמקור היה שם משפחתו ליפקין ממש כמו שם משפחתה של סבתו .
יחד חיפשו אתרים באינטרנט וקראו סיפורים עליו, סיפורים שהפליאו במעשיו למען המוסר והצדק שבין אדם לחברו. סבתו תרגמה סיפורים אלו מהלכה למעשה. עכשיו שוב חיפשו באינטרנט פרטים אבל על בן משפחה נוסף, מולי. הסתבר שכל הזמן הזה הוא התגורר במקום קרוב אליה וכשמצאה את מספר הטלפון שלו אמרה

" מולי , זו תמר, תמר משובר הגלים ובעצם דודה רחוקה שלך". הפעם היה זה תורו להיות מופתע ודמעות החלו להציף את עיניו הכחולות כצבע הים.