תימני אחד היה צריך לבקר את המשפחה שלו במושבה רחובות.. הוא מגיע למושבה וריח ההדרים "משכר" אותו. באותם ימים במרבית המושבות היו פרדסים. באותם שנים חלמנו על עצמאות כלכלית והאמנו שהתפוזים יביאו לנו את זה. היה אפילו ג'ינגל "התפוזים, התפוזים טובים באלף אחוזים מן הזהב, מן הזהב שמחפשים אותו לשווא".בקיצור, התימני שלנו אינו מתגבר על ייצרו עולה על אחד העצים ומתחיל לאכול תפוזים בכל פה.
וזה תימני כמו בימים ההם כמו ציור, ה"גרגוש" ( כובע בד מיוחד של יהודי תימן ) שלו על הראש הפיאות מסתלסלות והעיניים נוצצות. פתאום עובר בעל הפרדס וקורא אליו בזעם - יא תימוני, לא כתוב בתורה, לא תגנוב.
התימני מתבונן בו ממרומי העץ, מתבונן אל בעל הפרדס למטה והמיץ ככה ניגר על לחייו ואומר לו - ארץ זבת חלב ודבש, יושבים על עצים, אוכלים תפוזים ושומעים דברי תורה.