ספר הזהב של הקרן קיימת לישראל, ביריד הספרים הבנלאומי בבנייני האומה 2010. צילום: יהודה עצבה

מספר הסיפורים הראשון שלי

נכתב על ידי: יהודה עצבה

סבא שלי היה סתת. כל חייו עסק בחומר, היה מסתת ומפסל את אבניה של ירושלים. בעזרת כלי עבודה, כמו שוקיה, אזמל, פטישים וזוויות מתכת. היה "לש" את אבני ירושלים כרצונו. גדלתי על שמות אבניה של ירושלים "בעגה" המקצועית של סתתי האבן באותם ימים: "מיזי יהודי", "כעכולי", "גזז"י, "חמרה" ועוד שמות משמות שונים. סבא כל חייו בנה בתים כדי שיוכלו לגור בהם ולקיים את הכתוב, "שקולה מצוות ישוב ארץ ישראל כנגד התורה כולה".  היה קם בשחר בשחר, מתפלל ככל יהודי ירא שמים, מעמיס על גבו את שק 'הכישה' הכבד ובו כלי העבודה, פטישים איזמלים ושוקיות ועובד תחת השמש הקופחת עם חבריו הסתתים התימנים. כדי שהזמן יעבור מהר יותר וכדי להקל על עצמם מהעבודה המפרכת היו נוהגים לשיר פיוטים מהמקורות שכן כולם היו תלמידי חכמים ובקיאים בשירת המשורר הלאומי של יהודי תימן, מורי סאלם שבזי.
כל ערב היה חוזר מעבודת הסיתות ואני הייתי צריך למולל פיסת נייר קטנה ולנקות בזהירות את תעלת הדמעות בעיניו של סבא מרסיסי אבניה של ירושלים.
בבית שלנו ארון הספרים היהודי, היה חלק טבעי ובלתי נפרד מהווי החיים. זה היה אוצרו ומקדשו של סבא. כאן הוא מצא את השלווה הרוחנית מהעבודה הפיזית הקשה שהייתה מנת חלקו.
הספרים נמצאו בארון העץ העתיק, ארון שכולו מעשה אומן מעוטר ומגולף כולו במדף האמצעי התחתון שבו היו מונחים דרך קבע שני פמוטי הנחושת לידם בקבוק היין וגביע הקידוש. לארון היה תמיד ריח מיוחד שכולו תערובת של יין, בשמים וריחות של בצלים וזרעים שנהגה סבתא לשמור במגירה (הקשון) התחתונה. לכל אלה הצטרפה הארומה המיוחדת של הקלף והנייר העתיק שבקעו מן הספרים מבעד לשתי הדלתות ממעל דלתות שהיו מעוטרות במראות איטלקיות עתיקות יומין.
בזכותו של סבא למדנו לאהוב ולהתייחס לספר בחרדת קודש ממש. ספרים רבים היו בארון ובהם, משניות, חק לישראל, סידורי תפילה בנוסח יהודי ספרד ויהודי תימן, ספרי קבלה וספרי דינים ומנהגים וספרים בכתב יד תימני עתיק מעוטרים בצבעים ואיורים מרהיבי עיניים. אחד הספרים האחרונים שנשתמר בבתינו בכתב יד היה מגילת שיר השירים ששנים רבות הייתי נוהג לקרוא ממנו בהנאה מרובה.
סבא אהב במיוחד סיפורי מעשיות ובהם ספר "עשה פלא" שממנו היה קורא סיפורים רבים לסבתא בעיקר נהנינו לשמוע את סיפורי חלם מספריו של דרויאנוב. ספר אחד מוארך ויפה היה ספר של שעות מיוחדות שעות של שירה בערב שבת. היה זה הדיואן התימני ובו עולם שלם של שירת כיסופים לציון, אהבת התורה ואהבת השם. כאשר סבא היה אוחז בדיואן ופותח בשירה חשנו התעלות מיוחדת במינה שקשה לבטאה במילים היוצאת ממקלדת מחשב דיגיטלי.

ארון הספרים בביתינו היה ארון ספרים מיוחד במינו. לצד ספרי הזוהר, חוק לישראל, ספרי התפילה הרבים ואף ספרים בכתב יד על קלף עתיק, נחו בשכנות ספרים נוספים, עתיקים בהוצאת שטיבל עם שמות מוזרים כמו בת מונטסומה. מין תערובת מוזרה של טראס בולבה, בוקי בן יגלי, ביאליק ורבניצקי, קול קדומים של ג'ק לונדון ספרי קארל מאי  (יד הנפץ, וינטו ויד האש ) ולצידם ספרים ששבו את לבנו היו אלה ספרי 'הטכנאי הצעיר' של פיינסוד, ספרוני "הבלש העברי" הלוא הוא דוד תדהר, חוברות דקות שהתפרסמו בהמשכים וסיפרו עלילות גבורה של בלש עברי שהצליח לפצח תעלומות בלשיות רבות. כל אחד מאתנו ראה את עצמו במקומו של הבלש.
וסבא כמספר סיפורים מיומן היה אוסף את נכדיו מדי ערב ומשקה אותנו בשיקוי הנפלא של אהבת הסיפור. סבא ידע לרקוח מעשיות חסידיות וסיפורי פלא בעיקר מתוך הספר עשה פלא של מרדכי בן יחזקאל. מעשיות פנטזיה על עשב שמחיה מתים, על חולדה ובור על גזירות ועלילות דם וצדיקים שבאים ומצילים את עם ישראל מהצרות. הבעל שם טוב היה גיבור על במעשיותיו. הוא גם תיבל את הסיפורים בחוויות אישיות כאשר התורכים חטפו אותו ואת חבריו כדי לסלול מסילות ברזל במדבר סיני.
אכן סיפורי המעשיות של סבא כבשו את לבי וסחפו אותי אל עולם הפנטזיה והדמיון של הסיפור.
 
אז במפגש עם סבא הבנתי שכל סיפור דורש ליטוש ועבודה, ממש כמו עבודת הסיתות והליטוש באבן הירושלמית.

בארון עתיק זה שכנו ספרי ילדותי
© כל הזכויות שמורות
8.7.21. כח' תמוז, תשפ"א
 
|