ספר הזהב של הקרן קיימת לישראל, ביריד הספרים הבנלאומי בבנייני האומה 2010. צילום: יהודה עצבה

גאולה

נכתב על ידי: רחל פרג לבית מיוחס.

                                                                      גאולה

את הסלים של גאולה כולנו הכרנו, שני סלים היו לה, סלים כתומים מפלסטיק שבלטו למרחוק, תלויים היו על זרועותיה כחלק בלתי נפרד מגופה ויחד עם השמלה הפרחונית שלבשה ומטפחת הראש הירוקה הכריזו תמיד על בואה.  
בקר בקר, הייתה גאולה יוצאת  להסתובב בשכונה "שלה", ברחוב "שלה", מסתובבת בסמטאות הצרות של שכונת הנחלאות, מטפסת במדרגות הרבות של רחוב המדרגות, מפצירה בקולה הצלול והמתנגן :
 " שכנות שלי, ש- כ- נות, יקרות וחביבות, נ- ש- ים, אם יש לכן נעל ישנה...אל תזרקו, חבל, חבל, בחיי חבל, גאולה לוקחת הכל, שמלות ישנות – גאולה לוקחת, מכנסיים? גם טוב, רק לא לזרוק, חרם (חבל) באמת חרם, כן, כן,  גם כוסות ישנות וצלחות, אז מה אם הן קצת שבורות, לא נורא, גאולה לוקחת הכל, ה-כ-ל".
אף אחת מאיתנו לא ידעה להיכן לוקחת גאולה את כל הדברים שאספה, לאמיתו של דבר, אף פעם גם לא ניסינו לברר, היא חיפשה דברים ישנים ולנו היו כאלה בשפע, היא ביקשה ואנחנו, רחמניות בנות רחמניות, נתנו, ברור שזה היה סידור נוח מאוד לכולנו ואחרי שהתפטרנו מאותם חפצים בלואים ושבורים שוב לא הקדשנו להם מחשבה נוספת.
רק פעם אחת כשישבנו אצל רינה במרפסת, בפגישה השבועית שלנו, דברנו על גאולה ועל מנהגה המשונה.  וזאת לדעת כי לנו הנשים העמלות מבוקר ועד ערב, הייתה פעם בשבוע שעה אחת של קורת רוח, שעה בה עזבנו הכול ובאנו לשבת אצל רינה במרפסת, "על כוס קפה" ופיצוחים דברנו וסיפרנו על הנעשה בשכונה שלנו, זו שכונת הנחלאות הוותיקה והידועה בסמטאותיה המפותלות והצרות. במיוחד התעניינו בכול מה שקורה אצלנו, ברחוב  המדרגות,  תחילתו מתחת למרפסת של רינה שהייתה עמדת תצפית מצוינת, ממנה חלשנו על כל הנעשה במדרגות ההולכות ומתגלגלות להן עד ביתה של גאולה.
רינה היא "ראש" לנו הנשים ועל פיה יישק דבר, עמדת התצפית שלה סיפקה לה ידע רב והקנתה לה מקום של כבוד בקרבנו. 
"צדיקה הגאולה הזו!" פסקה רינה בקולה הסמכותי "צדיקה! כל היום אני רואה אותה מתרוצצת בין הבתים, ממלאה את הסלים ונעלמת", "מעניין לאן היא לוקחת את כל החפצים שהיא אוספת", אמרה אחת השכנות והסתכלה על רינה שהיא הרי יודעת ורואה הכול.  ורינה אף פעם אינה מאכזבת, הנמיכה ראשה וסחה בלחש כממתיקה סוד "שמעתי שיש לה קשר.." התקרבנו והרכנו גם אנו ראשינו, והטינו אוזנינו לשמועה החשובה.
"שמעתי, " המשיכה רינה " שיש לה קשר עם בית חינוך לעוורים שברחוב הרב קוק, ולשם היא לוקחת הכול, והם, נותנים גם לבית יתומים, וגם למשפחות עניות". מיד נאנחנו אנחה של שביעות רצון, לגמנו מהקפה הטעים שהכינה רינה ומלמלנו " אכן צדיקה, צדיקה גאולה,  בזכותה תבוא הגאולה לעם ישראל". מאותו היום שוב לא חזרנו לדבר בנושא, לא חקרנו ולא שאלנו דבר אלא נרתמנו גם אנו במרץ למאמץ והוספנו לגאולה שברי חפצים חדשים לבקרים, בעין יפה תרמנו את סמרטוטינו, מעין "מתן בסתר",  הרגשנו שגם אנו מקיימות מצווה.
וגאולה - עיניה מבריקות משמחה, מקפצת ומדלגת במדרגות כבשדה פרחים, מלקטת ואוספת, שמלתה הפרחונית ומטפחת הראש הירוקה מרקדות איתה, צוברת הייתה את החפצים בערמות , מברכת את כולנו, " שתזכו לאריכות ימים שכנות יקרות", מכניסה  ה-כ-ו-ל לסלים הכתומים ובפסיעות קטנות ממהרת לביתה.
כך חלפו להם שלוש שנים, ראש השנה עבר ופסח הגיע ואנחנו כתמיד, חמושות במטאטאים ובמגבים שומרות על ניקיון ביתנו כל השנה והלא עלינו נאמר הפסוק "אשת חיל מי ימצא..?"  אך בהגיע האביב, במשנה מרץ, כולנו יוצאות לקרב, נרתמות לקרצוף, מסלקות מהבית כל צלחת סדוקה, כל כיסא שבור וממיינות את הבגדים, שמשום מה, מתעקשים להיעשות  צרים על גופנו משנה לשנה.
ימי האביב הללו היו ימים מבורכים לגאולה, ימי פריחה, היא לא הצטרכה לבקש דבר,  אנחנו הכנו לה חבילות על יד פתחי בתינו והיא, בזריזות ובמהירות אספה הכול, "צדיקה שכזאת" חשבנו בלבנו, "מי יודע אולי בזכותה תבוא גאולה ויבוא שלום לעם ישראל" ולפעמים כשהנחנו חבילה כבדה במיוחד התגנבה ללבנו גאווה קלה כי אולי..אולי גם אנחנו שותפות למעשה הגדול של גאולה . 
"יש לי משהו לספר לכן" פתחה רינה במשפט הקבוע אותו השמיעה בכל אחת מהפגישות השבועיות שלנו, תמיד היה לה "משהו" לספר אך היא חיכתה שנפציר בה. "באמת? ספרי, ספרי" עודדנו אותה במרץ , ממלאות את חלקנו בטקס הקבוע . "הייתי אתמול בשוק מחנה יהודה בחנות הבדים של אמנון, אח של גאולה, " כולנו הכרנו את אמנון שקונות היינו ממנו  פעמיים בשנה בדים, בראש השנה ובפסח, לתפירת שמלות חדשות. תמיד היה שואל אותנו לשלומה של גאולה, מתנצל שאינו בא לבקרה כי עמוס וטרוד הוא בחנות הרי שישה ילדים לו והפרנסה אינה באה בקלות. "אמנון סיפר לי שהוא עומד לקבל סחורה חדשה," המשיכה רינה  "הצליח לקנות בזול ממפעל שפשט את הרגל ואמר גם שיעשה לנו הנחות גדולות, אבל  אין לו מקום לאחסן את הסחורה וחלילה עלול הוא לאבד את המציאה", כאן הפסיקה רינה לספר והביטה בנו בעיניים שואלות, שמא לנו יש רעיונות היכן לאחסן את הסחורה של אמנון? הבטנו אחת בשנייה, ידענו שלרינה יש כבר תשובה, אבל היא לא תאמר אותה עד שאנחנו נציע הצעות שאותן תבטל כדרכה במחי יד.  "אמנון יכול להשכיר מחסן" הצענו, ורינה מיד פסלה "ומניין יימצא לו הכסף, הרי קנה מציאה כדי להרוויח, ויצא שכרו בהפסדו", "אולי יאחסן אצלו בבית" ניסינו שוב, רינה שרבבה שפתיה בבוז, "אצלו בבית? עם שישה ילדים קטנים" שתקנו והסתכלנו על רינה "נו, בטח לך היה רעיון, ספרי כבר", רינה לגמה מכוס הקפה לגימות קטנות ואחר הניחה את הכוס, היא כבר לא יכולה הייתה להתאפק, " ראיתי שאמנון מודאג ומייד צץ במוחי רעיון, לגאולה יש דירה גדולה, שלושה חדרים ענקיים, והיא, גרה בה לבד, תנדב חדר אחד לאחיה והוא ייתן לה בדים חדשים, ראיתן באיזה מצב השמלה שלה, וגם את המטפחת הירוקה לא יזיק לה להחליף". נאנחנו , מה יש לדבר, רעיון נהדר, איזו חכמה היא רינה שלנו, והרי הדירה היא של שניהם, ירושה קבלו מהוריהם ואמנון שריחם על אחותו שאין לה בעל וילדים שידאגו לה , השאיר לה את הדירה ועבר לגור במחנה יהודה בסמוך לחנותו. "פתרון נהדר" הללנו את רינה, "זה נהנה וזו אינה חסרה". ורינה סכמה "בשבוע הבא אמנון מגיע לדבר עם גאולה, בדיוק בשעה של הפגישה שלנו". 
ביום המיועד ובשעה המדויקת הגענו כולנו אל מרפסתה של רינה, אף אחת לא איחרה, כי מי תחמיץ אירוע  חשוב כזה המתרחש לנגד עיננו , כאן ברחובנו, במדרגות "שלנו", שמתחילות בדיוק מתחת למרפסת של רינה ומסתיימות בדיוק בפתח ביתה של גאולה.
אמנון לא אחר ובשעה היעודה חלף על פנינו , נופף לנו לשלום ומיהר לביתה של גאולה, ראינו אותו מקיש פעם ופעמיים וממתין בסבלנות, שכן גאולה לא קבלה אף פעם אורחים בביתה, (זו כמובן ידיעה מוסמכת שקבלנו מרינה, שמרפסתה כידוע חולשת על כל הרחוב ואין יוצא ואין בא ללא ידיעתה), דפק אמנון בדלת פעם  שלישית, וזו נפתחה כדי סדק  ומטפחת ירוקה הציצה החוצה, מיד כשראתה את האורח, יצאה גאולה החוצה וסגרה את הדלת אחריה, ממקום תצפיתנו לא יכולנו לשמוע את שיחת האחים, אולם מתנועות הידיים של שניהם ומהקולות הרמים הבנו שהם רבים, עוד אנו תמהות, ( הייתכן שגאולה, זו הגומלת חסדים לכולם, לא תרצה לעזור לאחיה?), ואמנון הדף את אחותו הצידה ונכנס אל הבית, גאולה מיהרה אחריו ולרגע השתרר שקט מתוח.
התנהגותה של גאולה הייתה מוזרה בעיננו ואנחנו כ"דרכנו בקודש" התחלנו להעלות השערות שונות, אפילו רינה הייתה מופתעת , היא לא השתתפה בשיחה ורק הביטה אל דלת ביתה של גאולה בעיניים תוהות.
עשר דקות עברו וכולנו החילונו להירגע ולחזור אל עיסוקנו – אל שאר "ענייני דיומא" שהיו על הפרק: הנכד החדש של שמחה, מכונת הכביסה של ברכה ששוב התקלקלה, הבן של שרה שמתהולל עד שעות מאוחרות בלילה, קניות לשבת ועוד כהנה וכהנה. כמעט מיצינו את כל הנושאים החשובים כאשר נשמעה זעקה נוראה, דלת ביתה של גאולה נפתחה ואחיה יצא משם מתנדנד מצד לצד כעומד ליפול וידיו עמוסות בחבילות, הוא זרק את החבילות בחמת זעם וגאולה רצה אחריו, מרימה  וצועקת: "גזלן, גנב, שודד, מה אתה עושה לי?". אמנון לא הקשיב לאחותו, הוא נכנס שוב ושוב אל הבית וחזר משם בכל פעם כשידיו עמוסות בחפצים שונים שערם לערמה, הוא זורק.... וגאולה מחזירה אל הבית.
רינה לא יכולה הייתה להתאפק יותר, "אני הולכת לברר מה קורה" הודיעה לנו ומיד נעלמה במורד המדרגות.
מובן שכולנו מיהרנו אחריה אך כשהגענו עד הפתח נעצרנו בהיסוס, "תיכנסו, תיכנסו" צעק אמנון בכעס כשראה אותנו, "בואו תראו מה אחותי אוספת, כל הזבל של שכונת נחלאות אצלה בבית", הצצנו פנימה ומיד נסוגונו לאחור, סירחון נורא עלה מהבית, "תיכנסו תיכנסו" המשיך אמנון לצרוח וחזר ונכנס אל הבית כאחוז דיבוק, זורק החוצה עוד ועוד חפצים שבורים ובלואי סחבות, "תיכנסו, אולי תמצאו כאן מציאות, אולי תגלו כאן משהו ששייך לכן..." .
כשנכנסנו אל הבית חשכו עיננו, כל הבית היה מלא ערמות, ערמות של בגדים, סמרטוטים, רהיטים שבורים, כלי בית, כל אותם  חפצים שאספה גאולה במשך כל השנים הללו, הם היו ממוינים ומסודרים, כל סוג בערמה שלו. בחדר הראשון היו ערמות בגדים, שלוש ערמות ענקיות שהגיעו כמעט עד התקרה, בגדי נשים לחוד, בגדי גברים לחוד ובגדי ילדים. שלושה שבילים סדרה גאולה , שביל אל כל ערמה ועוד שביל אחד מרכזי שהוביל אל החדר השני, פה גילינו ערמות נוספות, כלי בית: צלחות סדוקות, כוסות, סירים מפויחים ומחבתות, מטאטאים ישנים ואפילו שואב אבק שעמד בפינת החדר מכוסה כולו באבק, בחדר השלישי היו כיסאות שבורים, מראות סדוקות וערמה ענקית של בובות חסרות יד או רגל, כל  החדרים היו עמוסים כמעט עד התקרה ורק שבילים סידרה גאולה בין הערמות השונות כדי שתוכל להגיע ולהוסיף לכל ערמה עוד חפצים.
גם המטבח היה מלא ערמות  של חפצים אלא שהללו לא היו ממוינים, כנראה שהביאה אותם בימים האחרונים ועדיין לא הספיקה לסדרם.
אחרי ההלם הראשון , ברחנו משם, נסנו כל עוד נפשנו בנו, חזרנו אל בתינו הנקיים והמצוחצחים, לא העזנו להביט  אחת אל השנייה, או אל רינה שנסה מהמקום ראשונה. כל אותה העת הייתה גאולה בוכה וצועקת, מתחננת ומקללת לחילופין את אחיה שלא הפסיק לזרוק החוצה את החפצים.
תחנוניה של גאולה לא הועילו, אמנון לא ויתר, הוא חזר למחורת היום עם משאית גדולה ושלושה פועלים. שלושה ימים העמיסו הפועלים שקים שפינו מביתה של גאולה, שלושה ימים עלו וירדו במדרגות והרחוב התמלא בצחנה נוראה, שלושה ימים צעקה גאולה ובכתה , וצעקותיה נישאו גם הן במעלה המדרגות: "רוצחים, גזלנים, את נשמתי אתם עושקים, מה עשיתי לכם, למה אתם לוקחים ממני את נשמתי". שלושה ימים ואחר כך הכול נדם, גאולה נאלמה דום, הפועלים הלכו והתנדף ונעלם לו גם הריח הנורא שהותירו "אוצרותיה".
אנחנו לא העזנו לגשת אל גאולה כדי לברר מה שלומה, גם לא נפגשנו יותר אצל רינה במרפסת, התביישנו, הרי כולנו היינו "שותפות לפשע". איך לא ראינו? איך לא הבנו? ומדוע אף פעם לא בררנו בעצמנו מה עושה גאולה עם כל החפצים "שנדבנו" לה בטוב לבנו.
וגאולה – שוב לא הסתובבה בשכונה, מדי פעם ראינוה, חולפת במהירות לחנות המכולת , בשמלה אפורה דהויה, ללא סלים, נחבאת בין הצללים כרוצה להיעלם לתוכם .
ויום אחד היא אכן נעלמה מרחוב המדרגות ומשכונת נחלאות. יש אומרים שמכרה את חלקה בדירה ועברה לשכונה אחרת, אחרים מוכנים להישבע בנקיטת חפץ שראו אותה מסתובבת בין הסמטאות של שכונת מאה שערים, שמלה פרחונית לגופה, מטפחת ירוקה לראשה ושני סלים כתומים תלויים על זרועותיה והם שמעו אותה (כך אמרו בפירוש), מפצירה בקולה המתנגן:" שכנות שלי, ש- כ- נות, יקרות וחביבות, נ- ש- ים, אם יש לכן נעל ישנה...אל תזרקו, חבל. חבל, בחיי חבל, גאולה לוקחת הכל, שמלות ישנות – גאולה לוקחת, מכנסיים? גם טוב, רק לא לזרוק, חרם (חבל) באמת חרם, כן, כן,  גם כוסות ישנות וצלחות, אז מה אם הם קצת שבורות, לא נורא, גאולה לוקחת הכל, ה-כ-ל".
 

המספרת: רחל פרג לבית מיוחס
© כל הזכויות שמורות
29.7.2022
הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|