ילדות פורימית

נכתב על ידי: יהודה עצבה

מספר: יהודה עצבה:

שהייתי ילד היה עולם ללא תחפושות מוכנות. אי אפשר היה לקנות תחפושת. היינו עושים את התחפושות בבית, בבית או מתחלפים. בכל בית הייתה מכונת תפירה, כל אימא או סבתא ידעו לתפור ולתקן בגדים ככה שהכל היה קל יותר.
לא היו כל חנויות הענק האלה למכירת צעצועים ותחפושות, אז ככה את כל הצעצועים עשינו לבד והתחפושות זה היה  מבצע קהילתי שכונתי שגיבש את כולנו  כולנו החלפנו בגדים אלה עם אלה.
כשאני מתבונן היום בשפע העצום של תחפושות הפורים המגיעות אלינו בעיקר מסין. כל גיבורי על של סדרות טלבזיה, חרבות מבריקות וכלי נשק ממורקים, נסיכות בשמלות מלמלה ורעיונות שונים ומשונים בתחרות אינסופית לבלוט באיזו תחפושות מוזרות המוכרות בדרך כלל רק למי שהתחפש בהן.
אני מתגעגע לפשטות, לפשטות של הימים ההם, של התחפושות של ילדותי כאשר הרעיון היה להשיג את התחפושות אצל השכנים ולהתחפש לדמויות המוכרות לנו מהשכונה או מהמגילה.

ירושלים בילדותי הייתה כמו במת תיאטרון, התימניות מהמושבים בפרוזדור ירושלים הגיעו לבושות ה'גרגוש', מין כובע כזה צבעוני ומכנסים מפוספס בצבעים שונים. הקורדים עם המכנס הרחב שנקרא בפי העם שרוולך בילה. השכן הערבי עם הכפייה העקאל ולעיתים גם התרבוש האדום. והחסידים בצבע השחור שלהם. 
אני זוכר שכשהיינו רוצים לעשות זקן, היינו הולכים לאינסטלטור ( השרברב השכן ) ומבקשים צמר פשתן וממנו היינו עושים זקן.
כשיו שפם היה פשוט מאוד לוקחים פקק שעם מבקבוק יין, שורפים אותו בקצה עד שהוא משחיר,  ואז אפשר לצבוע את השפם ואת הגבות.

מול התחפושות הפופולריות היו אסתר המלכה, מרדכי היהודי אלה ואחשורוש. אבל התחפושת הכי פופולרית אצל הבנים הקאובוי שיצא היישר ממסכי קולנוע עדן וקולנוע ציון, קולנוע אדיסון.

זהו, זה זכרון אחד של התחפושות. הזכרון השני היה משלוח המנות. זה היה דבר אדיר, אדיר, מרגש וטעים.
 אימא כבר לפני פורים הכינה כמויות גדולות של עוגיות ומרצפנים וכל מיני ממתקים.
ובשעה מסויימת התחילה ריצה של ילדים עם תחפושות עם צלחות משלוח מנות חצו את השכונה לאורכה ולרחבה להגיש משלוח מנות. אנו הילדים הצטופפנו במטבח הקטן ליד המגש הגדול שהיה מלא בעוגיות וסוכריות וממתקים. וכל צלחת /שהגיעה אלינו מהמשלוח מנות היינו שמים אותה במגש הגדול. ומפעם לפעם היינו טועמים וגם מחזירים לתוך הצלחת שהביאו לנו משלוח מנות חזרה לשכנים.

היינו מאוד אוהבים לקיים את מצוות משלוח המנות. היינו הולכים מחופשים דופקים על הדלת  אצל השכנים והשכנה, אז היה טכס ידוע מראש.  היינו דופקים ככה על הדלת השכנה הייתה שואלת מי זה? לא היינו עונים אלא השמענו קולות מוזרים וגרגורים. מתוך הנחה שאם נדבר בקולנו היא תכיר אותנו ואז השכנה הייתה יוצא מתבוננת בנו ושואלת כאילו היא לא יודעת מי אנחנו.. מי אתם?

אנחנו כמובן ששוב לא הגבנו ואז עשינו גרר...ררר...ררר הגשנו לה את משלוח המנות. לקחה את משלוח המנות ואנחנו חיכינו ליד הדלת חיכינו לרגע המרגש הגדול ביותר בחג הפורים. השכנה חזרה עם כמה מטבעות נחושת – ואמרה לנו: דמי פורים זה בשבילכם. ותגידו לאימא תודה. לא היה יותר שמח מאיתנו באותה שעה. לפתנו את מטבעות הנחושת האלה אולי חצי גרוש או שני מיל ורצנו הבייתה עם פנים לוהטות מהתרגשות כאילו זכינו באוצר, אוצר  גדול.

למחרת הפורים לקחנו את מטבע הנחושת הזאת, הלכנו ליוסף שהיה לו מין חצי קיוסק כזה ומכר שם כל מיני דברים וקנינו אצלו במבליק ולדר, וסוכריות 'סין סין' חריפות ואם היה נשאר לנו עוד כסף היינו רצים לעזורה במחנה יהודה וקונים אצלו כוס של מיץ שקדים, או תמר הנדי, או משקה 'סוס' משקה סוס תשאלו את סבא וסבתא שלכם מה זה?

 
תחפושת - צילום: יהודה עצבה
© כל הזכויות שמורות
ט', אדר, תשע"ז. 7.3.17


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|