הכובע

נכתב על ידי: רבקה אביב

מריה גוואדלופה גרה יחד עם אמא, בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו יורק. מריה לא היתה צעירה ולא היתה מבוגרת, לא נמוכה ולא גבוהה, היא לא היתה שמנה ולא רזה, לאמכוערת ולא יפה, לא חכמה ולא טיפשה.

מריה היתה בחורה ממוצעת. מריה עבדה בתור פקידה זוטרה בתפקיד מאוד מאוד קטן בחברה גדולה וחייה היו אפורים,שגרתיים,

משעממם.היו אנשים מעטים בעבודתה ששמו לב אליה ולקיומה וכולם גם חשבו שהיא אפורה ומשעממת.
 
בוקר אחד בדרך לעבודה מריה ראתה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב.זיק של סקרנות ושובבות מאלו שהיו תוקפים אותה בילדותה נעור בה פתאום והיא צעדה אל תוך החנות,בחנות היו באותו העת ילדה קטנה ואמה שבאו לבחור כובע לילדה, קונה נוספת שחיפשה כובע לעצמה והמוכרת.
 
מריה הסתובבה בחנות וניסתה בבישנות מספר כובעים עד שעינה צדה , בקצה המדף העליון כובע שמשךאת תשומת ליבה. אמא!!אמא!!תראי כמה יפה האישה עם הכובע הזה!!אמרה הילדה לאמה , האם הביטה , לא יכלה לעצורבעצמה נגשה למריה ואמרה, גבירתי הכובע פשוט הולם אותך, הקונה השנייה שמעה את הערת האם,הביטה גם היא ואמרה גברתי את נראת ממש יפה עם הכובע הזה הוא פשוט הולם אותך.
 
מריה ניגשה אל המראה הגדולה הביטה בדמותה המשתקפת ולראשונה בחייה הבוגרים מריה גוואדלופהאהבה איך שהיא נראת, אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק ושילמה עבורהכובע ויצאה לרחוב.
 
בחוץ נגלה לפניה עולם חדש, מעולם לפני כן היא לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות, או לתחושותהאוויר הקריר הזורם נחיריה,קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמו מוזיקה נעימהוהיא ריחפה עם שיר מתרונן ליבה וצליל מנדולינה בליבה.
 
כשעברה על יד בית הקפה שהיתה עוברת כל בוקר לידו הבחינה בלקוחות הרגילים יושבים סביבשולחנותיהם הקבועים, אחד הצעירים היפים שבהם הסיר את עיניו מהעתון וקרא לעברה : היי דארלינג יקירה את נראת טוב האם את חדשה בסביבה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה? מריה חייכה בבישנותוהמשיכה ללכת בהילוך מרחף.
 
כשהגיעה לבניין המשרדים, פתח עבורה השוער את הדלת וברך אותה לבוקר טוב, מעולם לפני זה לאהתייחס אליה, גם האנשים במעלית שאלו אותה לאיזה קומה היא צריכה ? ולחצו בשבילה על הכפתור.
 
האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה, כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טובהיא נראית.מנהל המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמין אותה בתירוץ שמזמן לא שוחח איתה לגבי הרגשתהבעבודה, למרבה ההפתעה שלה הוא ניסה להתחיל איתה בזמן הארוחה.
 
כשהסתיים יום העבודה הקסום החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקהלהרים את ידה ו-2 מוניות נעצרו היא נכנסה למונית הראשונה התיישבה בספסל האחורי חושבת לעצמה ובליבה על יומ המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה.
 
כשהגיעה לבנין מגוריה עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון, אמא פתחה עבורה את הדלתונשימתה נעתקה "מריה"!

היא אמרה בהפתעה ...כמה טוב את נראת!!!יש אור בעיניך כמו בימים שהיית ילדה!
 
כן אמא אמרה מריה, זה הכל בזכות הכובע. האם הסתכלה בביתה ושאלה בפליאה , מריה איזה כובע? מריה הניחה את ידה על ראשה בעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם. הכובע ששינה את חייה לא היה על ראשה. וואי וואי היא התמוטטה עלהספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה, צעד אחר צעד. היא היתה מוכרחה לגלות היכן אבד כובעהקסמים?
 
היא לא זכרה שהורידה את הכובע במונית היא לא זכרה שהורידה את כובע בזמן הפסקת צהריים, היא לא זכרה שהורידה את הכובע במשרד או במעלית או ברחוב....היא שחזרה את כניסתה לחנות את הרגע בוהבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו על ראשה את ההתבוננות במראה את הליכתה לדלפקכדי לשלם עבורו והיא זכרה בבהירות מכאיבה כיצד הניחה את הכובע על יד הקופה כדי להוציא אתארנקה מהתיק וכיצד היא שכחה את הכובע מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב.
  
אוי אוי אוי מריה, ואוי אוי אוי לכו...לנו...אילו רק חשבנו כל הזמן שאנו יפים, חכמים ומוצלחים הרי כאלו היינו והריי כאלה אנחנו.
 
תודה לאל שיש ילדים קטנים שנותנים מחמאות ללא פחד אפילו לאנשים זרים. מי ייתן שגם אנו לא נתבייש להחמיא בכל הזדמנות שרק אפשר.
 
צאו ותתחילו לתרגל.
 


 
כובעי נשים בתצוגת מוזיאון חצר היישוב הישן בירושלים
© כל הזכויות שמורות
ט' באלול, תשע"ב. 27.8.12


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן: