על מסע לוויה ומרק עוף

נכתב על ידי: משה בן יקר

אם תשאלו ירושלמים איזה מלחמות הם הכי זוכרים אז הם יגידו לכם שמלחמת העולם הראשונה, מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים. את מלחמת העולם הראשונה אני לא זוכר כי עדיין לא נולדתי, מלחמת ששת הימים לא זוכר כי לא הייתי בארץ.
אבל מלחמת העצמאות אני זוכר טוב טוב. את ההפגזות של הליגיון, את הפיצוצים של בן יהודה ואת הבהלה שהייתה כשהמרכז המסחרי נפל בידיים של השודדים מהכנופיות הערביות. מקרה אחד אני זוכר וזה מבית הכנסת 'יגל יעקב' של המונסטירלים, שם התפללתי מפעם לפעם עם אבא. הייתי עם כמה חברים, ביניהם אחד בשם עקיבא אסקיו.

יהודים רחמנים הביאו את הארון של אהרון פררה שנפל בשיירת הדסה, זה אבא של הזמר הנעים אברהם פררה זכרונו לברכה. מסע ההלוויה עמד לצאת. ברחוב הקטן של אלפנדרי חיכו מלא אנשים, יהודים ויהודיות והארון עומד להגיע. אנשים התלחשו על השיירה של הרופאים שהייתה בדרך להר הצופים והערבים תקפו אותה והרגו בהם בלי רחמים. לילדים וגם לנערים היה אסור להתקרב להתרחשות הזו, בגדר 'בל יראה ובל ימצא' והנה הארון הגיע והנשים בכו והגברים שהיו לידם ניסו להשקיט אותם ככה בעדינות.

ואני עם החברים באנו וניסינו להתקרב. הגבאי קלדרון שם לב אלינו בעיניים החדות שלו, הוא התקרב אלינו צעד ועוד צעד וכשהיה ממש קרוב אלינו קרא בשקט ובנחישות כזו: "איידה יא קאזא" אני והחברים באמת התפזרנו הבייתה עצובים, כי המבוגרים מגרשים אותנו וגם אסור לצאת לכל מקום שנרצה. זה היה הטיב של המלחמה ההיא, היא תפסה את האדם ברחוב, הרגישו אותה, ויותר מאוחר הרגישו אותה גם מבחינת אוכל. לא גווענו, אבל הרגשנו שיש חוסר... וכאן מגיע השלב המעניין: פתחתי את הדלת ואמא ראתה שהגעתי עצוב.

ראיתי שהעיניים שלו צוחקות. כדי לעודד אותי אמרה ככה במתק שפתיים "למה אתה קארא די תשעה באב, הכנתי קאלדו די גאינה"' כלומר מרק עוף מאיפה אמא השיגה עוף, באמצע אפריל 48, כשהדרכים חסומות, אני לא יודע. אבל מלגימה ללגימה הרגשתי שמצב הרוח משתפר ומעיף אחורה את כל התשעה באב של אותו היום.

 
משוריין בריטי
© כל הזכויות שמורות
7.11.18. כט' נובמבר חשוון, תשע"ט.


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|