ילדת המים

נכתב על ידי: טל אלן הילביץ

מעיין צללה במעמקי הים מוקפת דגים צבעוניים. זנבה הכחול העיף בועות לכל עבר ושיערה החום התנופף במים כמו נהר שוקולד.

מעיין התעוררה. שוב אותו חלום כמו בכל לילה. היא הביטה סביבה: עדיין מצאה את עצמה בחדרה האפור בבית היתומים, ללא תמונות, מעט צעצועים שנתרמו למקום ומעט ספרים.
לידה ישנה מיכל, חברתה הטובה ביותר והיחידה. מיכל הייתה ילדה יפה עם שיער זהוב שתמיד הדיף ניחוח של פרחים. מעיין ידעה שמיכל יכולה למצוא הורים מאמצים מתי שתרצה אך היא נשארת כדי לטפל במעיין על מנת שלא תהיה בודדה. בבוקר כל ילדי בית היתומים יוצאים לטיול לים ולמרות שמעיין אהבה מאד את הים, היא לא ידעה לשחות. היא חשבה שזו כנראה הסיבה לכך שבכל לילה היא חולמת שהיא הופכת לבת ים.

למחרת הגיעו כל היתומים לשפת הים. מעיין הריחה את הים המלוח והרגישה את חום החול הזהוב נכנס לסנדליה. הילדים התחילו לשחק. מעיין התיישבה עם מיכל על החול הנעים, בנתה איתה ארמון בחול וסיפרה לה על חלומותיה.
"את יודעת", אמרה מיכל, "מיה חברתי מבית הספר היא מכשפה, אולי היא או אמא שלה, שגם היא מכשפה, יוכלו לגלות לך מה מספרים החלומות שלך." למעיין זה נשמע רעיון מצוין, ולאחר קבלת רשותה של רונית, האחראית על בית היתומים, הלכו השתיים לבקר את המכשפות.

מעיין חשבה שבית מכשפות יהיה קודר ומפחיד אך הבית היה נעים ומואר. אמא של מיה, שאף היא מכשפה, פתחה להן את בדלת. היא הייתה אישה יפה עם שיער אדמוני אסוף - היא אפילו לא לבשה שחורים. היא לבשה מכנסי ג'ינס וחולצה סגולה מכופתרת ונראתה כמו כל אמא רגילה שרואים ברחוב. בבית המכשפות סיפרה מעיין למיה ולאימה על החלומות שחלמה, ומכיוון שלאמא של מיה יש ניסיון רב יותר כמכשפה, היא התיישבה ליד מעיין, הניחה את כפות ידיה על ראשה של הילדה והביטה בעיניה הכחולות,  העמוקות כמו ים סוער. בעיניה של מעיין ראתה תינוקת קטנה עם זנב כחול נסחפת מהים לעבר החוף. כשזנבה התייבש הוא נעלם ובמקומו הופיעו רגליים קטנות. בתמונה הבאה ראתה אישה צעירה מטיילת על החוף ומוצאת את התינוקת, אותה היא מביאה לבית היתומים הקרוב. כשאמא של מיה הורידה את ידיה מעל ראשה של מעיין היא סיפרה לה מה ראתה ואמרה כי היה זה עברה של מעיין. "זאת אומרת שאני בת ים והורי חיים במים", אמרה מעיין בשמחה. "איך אוכל לחזור למים?" שאלה.
"כשתשחי בים, גופך יזכור ואת תחזרי לצורתך המקורית כבת ים", אמרה המכשפה. מעיין שקעה בהרהורים. באמת היא אף פעם לא הרגישה שייכת. לא היו לה חברות אמיתיות חוץ ממיכל, לא בבית הספר ולא בבית היתומים. תמיד ישבה  לבדה בהפסקות - מיכל חברתה למדה בבית ספר אחר. תמיד חשה בודדה, מרגישה כמו יצור מוזר שאף אחר אינו רוצה בחברתו ושאר הילדים התעלמו ממנה ונתנו לה את התחושה שהיא אינה שווה - אפילו הצקות, ובוודאי שאינה ראויה לחברוּת. תמיד הרגישה שאינה שייכת לעולם הזה ועתה ידעה מדוע.

בדרכה הביתה הייתה מעיין עצובה; "כיצד אוכל לחזור למים? הרי אינני יודעת לשחות?"
"אני אעזור לך", אמרה מיכל. "מחר, כשכל הילדים ילכו לבריכה לחגוג את סיום החופש הגדול, אלמד אותך לשחות".

למחרת בבריכה, נכנסה מעיין למים הרדודים לאט ובזהירות. המים הקרים עטפו אותה כמו בועה, אך היא לא פחדה. היא הכניסה את ראשה למים והניעה את ידיה ורגליה על פי הוראותיה של מיכל, בעוד מיכל תומכת בה. הילדים שנמצאו במים סביבן ראו את מיכל מלמדת את מעיין לשחות והתחילו ללגלג עליה ולהקניט אותה, ואמרו שהיא ילדה קטנה שמפרפרת כמו כלב במים. אך למעיין לא היה איכפת. כשראשה בתוך המים היא הרגישה רגועה; אף אחד לא יוכל לפגוע בה כאן. עד סוף היום, כשהילדים יצאו מהבריכה, מעיין ידעה לשחות ממש כמו דג (או בדיוק רב יותר – כמו חצי דג).
כך מיכל ומעיין התאמנו מדי יום בשחייה, עד סוף החופש הגדול.

ביום האחרון של חופשת הקיץ, הלכו כל ילדי בית היתומים לבריכה ונכנסו לתוך המים. מעיין חשה שרגליה נצמדות זו לזו ונוצר לה זנב. היא צללה עמוק וללא קושי יכלה להתנועע, לראות ולנשום בתוך המים. התחושה הייתה נפלאה.  המים החזיקו אותה ושמרו עליה כמו בועה גדולה מחבקת. מעיין כבר לא יכלה לראות את רגליה של מיכל אך המשיכה לצלול עמוק יותר ואז היא שמה לב שכריש גדול רודף אחריה.היא שחתה הכי מהר שיכלה אך הוא התקרה יותר ויותר עד ששתי מקלות גדולים וחדים נורו לעברו והוא נפל פצוע על קרקע הים. מול מעיין  צפו זוג בני ים עם זנב כחול נוצץ כמו שלה."הצלתם את חיי" אמרה מעיין בשמחה.
שערה של בת הים היה חום עמוק וגלש על גבה, בדומה לשערה של מעיין, ועיניו של בן הים היו  כחולות בהירות, כמו עיניה שלה. הם הביטו בה בתדהמה ושאלו בחשש: "האם את קורל? בתנו הקטנה שנעלמה כתינוקת?"
"שמי מעיין. קראו לי כך בגלל עיני הכחולות, אבל כן, אני בתכם.

הייתי תינוקת כשמצאו אותי על החוף והביאו אותי לבית יתומים". הוריה חיבקו אותה חיבוק חזק ואוהב ומעיין–קורל הייתה מאושרת על שמצאה את משפחתה.


טל הילביץ, ינואר 2011

 


© כל הזכויות שמורות
מוצש"ק, ה', טבת, תשע"ב. 31.12.11


הוספת תגובה
שם:
דואר אלקטרוני:
כתובת זאת לא תוצג באתר
כותרת:
תוכן:



 
|